בדרך כלל אני מייעצת לנשים שלא ללכת להתלונן במשטרה. אני חושבת שתביעת פיצויים בגין הטרדה מינית היא האופציה הטובה ביותר העומדת לרשות מתלוננות על הטרדה מינית. ישנם מצד שני מקרי הטרדה מינית שזועקים משטרה. הכול לפי המקרה.
אז מה ההבדל בין תביעת פיצויים בגין הטרדה מינית לבין תלונה במשטרה
ההבדל בין תביעה על הטרדה מינית לבין תלונה על הטרדה מינית בא לידי ביטוי בשלושה עניינים עיקריים: יריבות, שליטה, רף הוכחה. הנה ההסבר:
תביעת פיצויים או תלונה במשטרה
- הבדלים עיקריים
היריבות
מי נגד מי. בתביעות כספיות על הטרדה מינית בעבודה היא בין המתלוננת לבין המעסיק, או מקום העבודה. מה זאת אומרת יריבות? זה התובעת מול הנתבע. בתלונות הטרדה מינית במשטרה, אם יוגש כתב אישום זה יהיה כתב אישום של המדינה נגד המטריד. המתלוננת היא "עדה". כלומר במשטרה היריבות היא מדינת ישראל נגד המטריד.
השליטה
יש יותר שליטה של המתלוננת/התובעת בהליך אזרחי מאשר בהליך פלילי. בהליך הפלילי המשטרה יכולה לסגור את התיק מחוסר אשמה או מחוסר ראיות ואז ההליך נגמר. למוטרדת המגישה תביעה על הטרדה מינית יש יותר שליטה: על איזה סכום לתבוע, האם להתפשר או ללכת לפסק דין סופי. יותר שליטה לתובעת, יחסית, ממידת השליטה של מתלוננת במשטרה.
רף ההוכחה
הנדרש בתביעות הטרדה מינית בבית הדין לעבודה הוא מאזן הסתברויות. התובע צריך להוכיח שגרסתו סבירה ומתקבלת יותר על הדעת, במשקל של לפחות 50 אחוז. שיש סיכוי של לפחות 50 אחוז שגרסתו נכונה. במשפט הפלילי המדינה צריכה לשכנע את בית המשפט באשמת הנאשם מעל לספק סביר, דהיינו הסתברות קרובה לוודאי.
מי מבטיח לי שבתביעה אקבל פיצוי כספי?
ההליך האזרחי אינו נקי מקשיים, כמו כל תביעה משפטית. נכון, ההצלחה אינה מובטחת. יש סיכון להפסיד במשפט, אולי לחטוף הוצאות, כמו בכל נושא אחר שעולה לדיון בבית המשפט. ואם בית הדין קבע שזו הטרדה מינית, סכום הפיצוי על הטרדה מינית הוא בדרך כלל נמוך מהפיצוי העונשי הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית, העומד היום על 120,000 שקל.
אבל הכול יחסי. בהנחה שמתלוננת מחליטה ללכת על הליך משפטי (וזאת כדאי לעשות אחרי ייעוץ משפטי הטרדה מינית). התהליך המשפטי יכול להביא יתרונות שאין בהליך הפלילי, בפרט של העצמה ושליטה, אפילו התיק נסגר בפשרה כספית עם המטריד. שמעתי לקוחות שאמרו לי שלא משנה מה תהיה התוצאה, העיקר שהבוס שלהן, שחושב שיכול לנהל את העולם, יקבל כתב תביעה.
המאמר שכתבתי בדבר יתרונה של תביעה כספית על הטרדה מינית לעומת תלונה במשטרה על הטרדה מינית, פורסם לראשונה ב"הארץ" בעקבות הפרסומים על עסקת טיעון בפרשת ההטרדות המיניות של הנשיא קצב.
לא כל הטרדה מינית מתאימה למשטרה
ועוד שיקול. על אף שכל הגדרות ההטרדה המינית בחוק למניעת הטרדה מינית מוגדרות כעבירה פלילית, לא כל הטרדה מתאימה לדעתי לחקירה משטרתית. בלי קשר לכמה נפגעת מאמירתו של מנהל למשל. ואני לא מדברת על תגובה של שוטרים, שאם זה לא חלילה אונס, הם לא יבינו על מה המהומה. יש הטרדות מיניות ש"הבית" שלהן הוא בית הדין לעבודה, מבחינת האופי' החומרה, המסגרת הנורמטיבית השייכת לעולם העבודה.
למשל ניצול מרות בעבודה. אשה מגיעה אליי עם סיפור של קשר מיני בהסכמה עם הבוס. אני רואה שלפי המבחנים של בית הדין לעבודה, יש לה עילה לתביעה על ניצול יחסי מרות. הבוס גדול ממנה ב-30 שנה, בכיר ממנה כמובן, הוא לא דיווח במקום העבודה על קשר בהסכמה בינו לבין העובדת, והיא ממשיכה להיות תחת ניהולו. המנהל לא פעל להפרדה.
ללכת למשטרה? היא שואלת אותי. זו אפשרות, אבל בבית הדין לעבודה יחולו נורמות משפטיות משמעותיות אחרות, הקשורות ביחסי העבודה, כמו אי הפרדה והיעדר דיווח לממונה. כמובן שכל מקרה לגופו, והחלטה שכזו צריך לקבל לאחר ייעוץ משפטי. יש מקרים אחרים של הטרדה מינית שאף הם לא מתאימים לדעתי בדרך כלל למשטרה. למשל: דיבור מיני בוטה.
פסק דין: במקרים חמורים של הטרדה מינית צריך להתלונן
בית הדין הארצי לעבודה קבע כי לא די בכך שתובעת בגין הטרדה מינית תטען במסגרת ההליך האזרחי כי נאנסה או כי בוצע בה מעשה סדום בנסיבות חמורות. במקרה של תקיפה פיזית חמורה, ובמיוחד כאשר היא חוזרת על עצמה מספר פעמים, יש לצפות כי העובדת תפנה למשטרה או לפחות לממונה על מניעת הטרדה מינית במקום העבודה.
לפי פסק הדין, אינטרס חברתי מובהק הינו למגר תופעות חמורות מעין אלו, ולעודד נפגעות תקיפה מינית להגיש תלונה למשטרה, על מנת שניתן יהיה להעמיד את העבריינים לדין, ולהושיבם מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות.
לעומת זאת, מקום בו אישה טוענת בהליך אזרחי של הטרדה מינית, כי היא נפלה קורבן למעשי אלימות קשים כמו אונס ומעשה סדום, ומנגד אין היא מגישה תלונה משטרה, עלול להעלות ספקות באשר לגרסתה העובדתית בדבר ההטרדה המינית ולעמוד לחובתה. זו הפעם הראשונה שבית הדין משמיע דברים כאלה כי אי פנייה למשטרה פוגמת באמינות.
ופסק דין אחר: אי פנייה למשטרה בגין הטרדה מינית אינה גורעת מאמינות המתלוננת
בפסק הדין פלונית מיום 26 במרס 2008 נקבע כי אם היתה המערערת מגישה תלונה במשטרה, יכול היה הדבר להוות אינדיקציה לכך שהמעשים שנעשו לה היו בניגוד לרצונה, אולם אין מדובר בדרישה הכרחית הגורעת ממהימנותה לגבי גרסתה על ההטרדה המינית, גם אם לא הגישה תלונתה
קריאה נוספת/ תביעת פיצויים על הטרדה מינית
אני עורכת דין מתמחה בהטרדה מינית בעבודה, בעלת ניסיון של יותר מ-25 שנה בדיני עבודה, אפליה בעבודה, הטרדה מינית בעבודה. הובלתי תיקים עקרוניים בבתי הדין לעבודה בעניין הטרדה מינית בעבודה..
הפסיקה מכירה בקושי של תובעות להביא ראיות על הטרדה מינית. מה בכל זאת עוזר להוכיח הטרדה מינית בעבודה?
בתיק שייצגתי בית הדין פסל החלטת מעסיק להעביר עובד מתפקידו לאחר בירור הטרדה מינית, בשל אות הקלון שדבק בו כאילו הטריד מינית והפגיעה בכבודו ובשמו הטוב.
סכום הפיצוי על הטרדה מינית תלוי בנסיבות כמו חומרת ההטרדה המינית, האם ההטרדה המינית היתה חד פעמית או מתמשכת, פערי הכוחות , האם ההטרדה המינית היתה הטרדה מינית פיסית או הטרדה מינית מילולית
תביעת פיצויים בגין הטרדה מינית מסתיימת לעיתים בפשרה כספית. זה לא הסכם שתיקה, גם לא דמי שתיקה. שני הצדדים מעדיפים לסגור את המחלוקת בפיצוי כספי בלי לנהל תביעה.
במאמר שפורסם ב"הארץ" (25.10.06), שכותרתו "לא כולן שוות 50,000" (הכותרת של עורכי הארץ), הסברתי שדרישה לפיצוי כספי בגין הטרדה מינית, אינה בהכרח סחיטה.
רשתות חברתיות אינן מקום לבירור הטרדה מינית. לא הייתי רוצה שגורל אדם ייחרץ בהינף מקלדת על ידי מי שסבורה שהוטרדה.
משפט הציבור, בכל הכבוד, לא יכול לגזור גורלו של אדם. לא פעם נתקלתי בתביעות על הטרדה מינית בגלל אמירות שיש בהן אולי חוסר טקט, אבל לא עבריינות מין
הטרדה מינית היא הנושא היחיד שדבר מקובל ורצוי – הסדר כספי שלא בבית המשפט, בלי תביעות, מקבל כותרת גנאי שאינה במקומה: "דמי שתיקה". הנה דברים שכתבתי במאמר לעיתון הארץ.
העובדת הזרה חששה שלא תקבל שכר ולכן הבליגה על הטרדות מיניות מילוליות ונגיעות מזדמנות. אירוע התקיפה המינית היה הקש ששבר את גב הגמל.
במקרים חמורים של הטרדה מינית העולים כדי תקיפה מינית חמורה, יש לראות כל מעשה של הטרדה מינית כעומד בפני עצמו ויש לפסוק סכום פיצוי נפרד בגין כל אחד ממעשי ההטרדה המינית.
