בכתב תביעה שהיגשתי בינואר 2014 תבעה עובדת פיצוי כספי על אפליה ממעביד שדחה את מועמדותה לעבודה כי סיפרה על הריונה . התובעת טענה כי המעסיק הפסיק את הליכי הקבלה לאחר שגילתה לו בהגינותה כי היא בהריון.
לפני שהמעסיק הגיש כתב הגנה הוא ביקש מבית הדין האזורי לעבודה להורות לתובעת לגלות את המסמכים שיש לתובעת, לרבות הקלטות ותמלילים ולצרפם.
מה בעצם המעסיק רצה?
לראות את הראיות של העובדת לפני שהוא מגיש כתב הגנה! כאשר הכנתי את התגובה לבקשה הזו היה לי ברור שבית הדין ידחה את הבקשה התמוהה הזו, אבל לא. התנגדתי לבקשה בנימוק שאם מעבידים יידעו מראש מהן הראיות שיש בידי תובעים ותובעות בגין אפליה, הם יוכלו להתאים את גרסתם. גילוי המסמכים והראיות צריך להיעשות לאחר שהצדדים נתנו את גרסתם.
ואולם למרבה הפתעתי בית הדין האזורי קיבל את הבקשה והורה לתובעת לגלות ולצרף כל המסמכים שעליהם נסמכת תביעתה, כולל תמלילים והקלטות. ואם היא לא מעוניינת לצרף ההקלטות בשלב הזה, עליה לנמק מדוע.
היגשתי ערעור.
לא מתקבל על הדעת שהמעסיק יקבל את ראיותיה של מי שטוענת לאפליה לפני שיציג גרסה למה הוא לא קיבל אותה לעבודה. בבתי הדין לעבודה הנחת המוצא בתביעות אפליה שאין צורך להוכיח פוזיטיבית את טענת אפליה וכי אם המעסיק מעמיד הסבר שיקרי יפסוק בית הדין לטובת התובעת.
בערעור טענתי שאם המסמכים של התובעת היו נמסרים למעסיק בטרם מתן גרסה מטעמו, ברור שהמעסיק היה מתאים את גרסתו לראיות שיש או שאין בידי התובעת, וטעה בית הדין האזורי כשלא דחה בשתי ידיים את הבקשה הזאת, כאילו אין הדבר מובן, ברור וגלוי כי המעביד מתכנן את גרסתו הראשונית בהתאם לראיות שיונחו בפניו, לרבות עצם קיומן של ראיות או העדרן. טענתי שלתובעת ייגרם נזק משווע.
החלטת בית הדין למסור את הראיות לא נותנת משקל לקושי הראייתי המובנה להוכיח תביעות אפליה, בשל העדרן של ראיות ישירות להוכחת האפליה, ובהעדר נכונות מצד המעסיק לחשוף את מכלול השיקולים האמיתיים אשר עמדו ביסוד ההחלטה שלא לקבל עובד לעבודה
בית הדין הארצי קיבל את הערעור שהיגשתי וקבע שאין למסור ראיות לפני הגשת כתב הגנה
בית הדין הארצי קיבל את הערעור וביטל את החלטת בית הדין האזורי. בפסק דין מיום 30.2.14 נקבע כי התקנות מחייבות לצרף לכתב התביעה רק מסמכים מהותיים ולא ראיות. מסמך מהותי, למשל הסכם שטוענים שהופר. פסק הדין הזה חשוב לתביעות בכלל, ולתובעות אפליה בשל הריון – בפרט.