מה זה בעצם משא ומתן לפשרה כספית על הטרדה מינית, מה היתרונות לנפגע/ת ההטרדה המינית. אין ממש בביקורת הציבורית כאילו זה הסכם “השתקה”.
במאמר שכתבתי ופורסם בעיתון “הארץ” (18.9.16) הבאתי את היתרונות לנפגעת ההטרדה המינית, בהסכם כספי מחוץ לכותלי בית המשפט. זה לא הסכם השתקה.
הטרדה מינית היא הנושא היחיד שדבר מקובל כמו הסדר כספי מחוץ לכותלי בית המשפט מקבל כותרת גנאי: “דמי שתיקה”, “הסכם השתקה”. עולה מהמילים האלו מסר חברתי ציני, שיפוטי, כאילו יש מתלוננת שנמצאת בדרכה למשטרה, ובעל המרות שהוא גם בעל הממון, עוצר בעדה עם סכום נאה שתמורתו היא צריכה ל”לשתוק”. התוצאה? אין משפט, אין פסק דין, אין פרסום, כסף תמורת “שתיקה”. הציבור כביכול יוצא נפסד, עבריין מין מתהלך חופשי. וכשבתקשורת מדברים על הסכמים כאלה, הרושם הוא שיש קורבן בסיפור והוא המתלוננת.
נדיר שהסכמים כספיים בנושא הטרדה מינית יוצאים לתקשורת, כי סודיות הוא תנאי הכרחי. אין שום דופי בהסכמים כאלה, נהפוך הוא, זה הליך מקובל ורצוי בדרך כלל. עובדת שמוטרדת מינית לא חייבת להתלונן במשטרה, היא יכולה לבחור בערוץ הכספי ולהגיש תביעה אזרחית בבית הדין לעבודה. בעבר כתבתי שתביעה כספית עדיפה במקרים רבים מתלונה במשטרה, כי השליטה נמצאת בידי התובעת, יש לה יותר מרחב תמרון, נטל הוכחה קטן יותר, אפשרויות לפשרה.
ואיפה הציבור בתוך כל זה? העובדת מקבלת כסף ועבריין מין מסתובב חופשי? היכן העונש?
גם כשמגישים תביעה אין בדרך כלל תועלת לציבור. על תביעות הטרדה מינית שמגישים לבית הדין לעבודה יש דלתיים סגורות וחל צו איסור פרסום על שמות הצדדים. אין שום סיבה שהאפשרות להגיש תביעה כספית לא תחול גם על מי שהוטרדה על ידי מנהל בכיר או איש ציבור. “נפגעת הטרדה מינית” אינו סטטוס שבאים אליו מבחירה, היא אינה אשת ציבור שצריכה לשקלל בהחלטתה צרכים ציבוריים. אם האופציה היחידה שתהיה לה היא תלונה במשטרה, על כל ההד הציבורי הנלווה לזה, סביר להניח שהיא תוותר על זכויותיה ולא תעשה דבר, שזו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת.
אם המכתב שנכתב לצד השני בטרם נקיטת הליכים משפטיים, מה שמקובל בדרך כלל לפני הגשת תביעה כספית, מביא למשא ומתן ולפשרה כספית, זו תוצאה שהיא הרע במיעוטו: ה”מטריד” משלם בלי להודות, תמורת התחייבות התובעת לסודיות ולאי הגשת תביעה.
יש בהסכם כספי הרבה יתרונות לנפגעת
נחסכות הוצאות משפטיות.
אין צורך לעמוד על דוכן העדים לחקירות בבית המשפט.
העובדת לא חוששת מפרסום.
הנפגעת מקבלת פיצוי כספי מיידי על הפסדי שכר ונזקים נפשיים.
אין צורך להעביר לצד גימל, כלומר לבית המשפט, את ההכרעה אם היתה הטרדה מינית ולהיחשף בהוכחת נזק נפשי, אפשר להניח יחסית מהר את הנושא מאחור ולהמשיך בחיים.
אם בנוסף לזה גם יש למשל הליך גישור, ונוצר בין הצדדים דיאלוג שמביא לעיתים להתנצלות אמיתית, הכרה, או הזדמנות לנהל שיח בגובה העיניים ולהגיד ישירות דברים שלא נאמרו בעבר, אז בכלל הרווח כולו שלה. זה דבר שאי אפשר לקבל בהליך משפטי רגיל של הגשת תביעה.
ואיפה הציבור בתוך כל זה? העובדת מקבלת כסף ועבריין מין מסתובב חופשי? גם כשמגישים תביעה אין בדרך כלל רווח לציבור. על תביעות הטרדה מינית שמגישים לבית הדין לעבודה יש דלתיים סגורות וחל צו איסור פרסום על שמות הצדדים. שמו של הנתבע לא יפורסם אלא במקרים חריגים שכשיש עניין ציבורי רב וגם זאת רק לאחר מתן פסד דין סופי.
וכשמגמת בתי הדין לעבודה להביא לפשרה וגישור בין הצדדים, רוב תיקי ההטרדה המינית נשארים חסויים מהציבור, גם שיש בהם שמות שמופיעים יומיום בטורים הכלכליים. אם כך האפשרות לסיים את העניין בהסכם כספי ללא בית משפט היא לעיתים רבות הרע במיעוטו.