במאמר ב”הארץ” (1.7.13) אני כותבת על הצעות החוק לתיקון החוק למניעת הטרדה מינית
מאת מיה צחור
שטף של הצעות חוק פוקד אותנו באחרונה. בעקבות פרשת עמנואל רוזן הגישה חברת הכנסת זהבה גלאון ממרצ הצעה, שלפיה מעסיקים שערכו בירור על הטרדה מינית מכוח החוק, יחויבו לפרסם את תוצאותיו. כך, אם יפוטר המטריד, סיבת הפיטורים תהיה גלויה והדבר ילווה אותו בכל אשר יפנה.
לכאורה זוהי הצעה נהדרת: מי שנמצא “אשם” בהטרדה במקום העבודה לא יוכל להתחמק מאות הקין. ההצעה באה לענות על צורך חברתי – על מנת שבירורים הנוגעים להטרדה מינית לא יטואטאו אל מתחת לשטיח. אבל מהו אותו בירור במקום העבודה החורץ כך את גורלו של אדם? הרי מקום עבודה אינו בית משפט.
איך מתנהל אפוא ההליך שגלאון מציעה לתת לו חשיפה? מי היא אותה ישות במקום העבודה שקובעת אם היתה או לא היתה הטרדה מינית, ובכך חורצת את דינו של העובד ונוטלת את מטה לחמו ואת כבודו? האם היועץ המשפטי במקום העבודה יעשה זאת? האחראית שעברה קורס של כמה שבועות בנושא החוק? ואם האחראי במקום העבודה קבע כי אכן היתה הטרדה מינית והמעשה יפורסם וילווה את העובד בדרכו החדשה – בפני מי הוא יוכל לערער על כך?
כל השאלות הללו, כמו גם הבעייתיות הכרוכה בבירור שנעשה במקום עבודה, לא נבדקו. נראה שהרצון להתחבר להתקוממות הציבורית הגוברת נגד הטרדה מינית במקום העבודה גרם לח”כ גלאון להעלות הצעות ללא בדיקה מעמיקה של השלכותיהן.
בינתיים ירדה ההצעה הזאת מסדר היום, אך במקומה הועלתה אחרת – גם היא תוצר של השיח התקשורתי הגואה בתחום. ח”כ מיכל רוזין (מרצ) הציעה לשלש את סכום הפיצוי שאפשר לתבוע בגין הטרדה מינית ללא הוכחת נזק – מ-50 אלף שקל ל–150 אלף שקל.
מנסחי ההצעה מסבירים, כי “בכך תוגבר ההרתעה מביצוע הטרדות מיניות”. כלומר, אדם יחשוב פעמיים לפני שהוא מטריד מינית אשה במקום העבודה, אם יידע שהוא עשוי לשלם על כך 150 אלף שקל. ההנחה היא שהכתם שדבק באדם שנחשף כמטריד מינית לא ירתיע אותו ולא האיום בהתבזות ובנידוי חברתי, וגם לא הקנס בסך 50 אלף שקל, או איום הפיטורים, כאשר מדובר במנהל המטריד עובדת הנתונה למרותו, ואפילו לא הסיכון שיתקשה למצוא עבודה אחרת – רק שילוש הקנס יהווה הרתעה.
האמנם זהו התיקון המתבקש בחוק למניעת הטרדה מינית, 15 שנה לאחר שנחקק? נכון שבסכום שנקבע בחוק אין די כדי לפצות אשה שהוטרדה מינית במקום עבודתה, שהושפלה ובוזתה ואולי גם איבדה את מקום עבודתה אם התייצבה נגד המטריד. ועדיין, נשאלת השאלה האם זוהי הבעיה הקשה ביותר הטעונה תיקון בחוק למניעת הטרדה מינית.
בתי הדין לעבודה אמנם אינם נוטים בדרך כלל לפסוק את הסכום המרבי כפיצוי על הטרדה מינית ללא הוכחת נזק, אבל בית הדין הארצי לעבודה הותיר פתח לתביעות גדולות יותר. באחרונה אף נפסק, כי אם עובדת מוכיחה רצף של הטרדות מיניות מצד אותו אדם – מטריד סדרתי – היא יכולה לתבוע את מלוא סכום הפיצוי על כל מעשה הטרדה בנפרד, לפי החומרה והנסיבות. חוץ מזה, בית הדין יכול לפסוק פיצוי ללא הגבלת סכום, בגין נזק נפשי והפסד השתכרות. בכך ענה בית הדין על הצורך להגדיל את סכומי התביעה במקרים המתאימים. עובדת שהוטרדה יכולה גם לתבוע את מקום העבודה בנוסף לתביעה נגד העובד שהטריד אותה.
אם יתקבל התיקון המוצע לחוק והסכום המרבי של פיצוי על הטרדה מינית ללא הוכחת נזק יעמוד על 150 אלף שקל, יגדל אמנם כוח המיקוח של עובדות מול מטרידים, אך קרוב לוודאי שרק מי שההטרדות שעברו היו חמורות ביותר, הסבו נזק רב ובוצעו על ידי עובדים בעלי אמצעים – יזכו לקבל את הסכום הזה. כך ימצאו עצמן מתלוננות נמדדות בסרגל תמחור על ידי בית הדין, שבקביעתו הכספית ייתן ציון לחומרת ההטרדה.
החוק למניעת הטרדה מינית הוא חוק צעיר יחסית, המצוי עדיין בהתהוות. הנורמות שביקש המחוקק להשריש טרם הופנמו והן מקבלות משנה תוקף כאשר מתעוררת פרשה ציבורית. כך נחשף הציבור למטרות החוק, למה אסור ומה מותר, לניואנסים של יחסים בהסכמה. על־פי החוק להטרדה מינית נחשבת גם התבטאות מילוליות ללא כוונה מינית, למשל בדיחות גסות, או התייחסות מינית מבזה חד־פעמית. ההטרדות על כל סוגיהן מהוות לכאורה עבירה פלילית – עניין שכשלעצמו שווה דיון. לפי הצעת החוק החדשה של ח”כ רוזין, לכל מעשה של הטרדה, קלה כחמורה, יוצמד תג מחיר של 150 אלף שקל.
הגדלת הפיצוי ללא הוכחת נזק לסכום שמעטים הם העובדים השכירים שיוכלו לעמוד בו, לא תשרת את הערכים המונחים ביסוד החוק, והיא אף עלולה להפוך את העיסוק המשפטי בו לקטנוני ומעורר אנטגוניזם. מוטב להשאיר את קביעת סכום הפיצוי לבתי הדין לעבודה, לפי נסיבות המעשים וחומרתם, ולהציע תיקונים הנובעים מהבעייתיות של החוק ולא מרחשי הלב של הציבור.