שיימינג: עובדת שהתלוננה על הטרדה מינית חויבה בפיצוי על לשון הרע

הפיצוי על לשון הרע בגלל תלונה על הטרדה מינית

סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף קובע שיעור מוגדל ככל שמוכח כי הנתבע/ת פרסמ/ה את הדברים "בכוונה לפגוע".
אשר לפיצויים שאותם מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע, הרי שנקבע כי מגמתם היא כפולה:
← מטרה תרופתית;
← ליתן סיפוק לנפגע, גם לצורך הכרה שנעשתה כלפיו עוולה, בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב;
← וגם על שהפיצוי יוכל לשפר את מצבו ולקרבו במידת האפשר, ככל שכסף יכול לעזור, למצב שהיה לפני כן.

מטרה עונשית חינוכית

הפיצויים בגין לשון הרע נועדו גם לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, הווה אומר: פיצויים שיש בהם מגמה עונשית מחנכת ומרתיעה.
אשר לשיעור הפיצוי, נקבע בפסיקה כי בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר:
← בהיקף הפגיעה,
← במעמדו של הניזוק בקהילתו
בהשפלה שסבל
← בכאב והסבל שהיו מנת חלקו
← ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד.
הבחינה היא אינדיווידואלית… בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים.
בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
← לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
←  הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
←  הוא לא נתכוון לנפגע;
←  הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.

כוונה לפגוע

"כוונה לפגוע" – התובע עותר לפסיקת כפל הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 7ג לחוק איסור לשון הרע, בגין פרסום לשון הרע "בכוונה לפגוע" לכל אחד מהפרסומים. אשר לפסיקה, נקבע כי הביטוי "כוונה לפגוע" בפרסום לשון הרע לצורך פסיקת כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, אחיד לפרשנות המונח לעניין אחריות פלילית.

כלומר, יש להוכיח שהתקיימה התנהגות זדונית מצד המפרסם וכוונה של ממש מצדו לפגוע במושא הפרסום באמצעות הפרסום, ואין די בהוכחת צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה. 
בתצהירו פירט התובע את הנזקים הניכרים שנגרמו לו בשל האשמותיה של הנתבעת. בכלל זה, הפרסומים של הנתבעת הגיעו לאוזניו של מכריו ומשפחתו, ערערו את מצבו הנפשי והחברתי ואף את יציבות משפחתו והזוגיות שלו עם אשתו. עוד הוא תיאר, כי אותן האשמות גרמו לו לוויכוחים רבים עם אשתו, מתחים ועוגמת נפש על לא עוול בכפו, תוך כדי שהוא משקיע מאמצים ואנרגיות כדי להסביר שהוא חף מפשע.
דברים דומים נמסרו במסגרת תצהיריהם של אשת התובע ובנו, שניהם אף עובדים בחברה. על אותו הנזק העידה לפנינו ציפורה בהרחבה, ונפנה לעדותה:
מעדותם של ציפורה ואוהד עלה כי התובע הוא זה שסיפר להם על התלונה במשטרה. איננו מוצאים כל פסול בכך, והמדובר בפעולה טבעית של מי שהועלה כנגדו חשד כבד (ושאינו נכון בסופו של דבר, כאמור לעיל), והוא מספר על כך ליקירים ולקרובים אליו. למותר גם לציין, כי מובן וברור הוא שאין בכך כדי לייתר את הנזק שנגרם לתובע.
נפנה שוב לעדותו של התובע: "ש. כל מי שהעיד כאן אמר שאתה סיפרת לו על התלונה במשטרה? ת. ממש לא. חנה ראתה וקראה. לאשתי סיפרתי ברגע שזה היה על השולחן. איציק ידע לפני שהיא הגישה את התלונה. ברגע שהיא קיבלה את התלוש היא אמרה לו שהיא הולכת להגיש תלונה נגדי במשטרה".
גם איננו מוצאים פסול ביחס לטענות התובע לנזק שנגרם לו, וביחס לעובדה נוספת שעלתה מעדותו – על כך שהוא סיפר למר דוד פילו (המעסיק הקודם של הנתבעת ומי שעוסק בתחום העסקי של החברה), על טענת ההטרדה המינית שהעלתה כנגדו הנתבעת, ועל כך שהוא הולך לתבוע אותה בגין כך.
גם כאן, איננו סבורים כי העובדה שהתובע סיפר על האשמות הנתבעת כנגדו, לאדם אחר, כדי להעלים את הקושי הניכר שנגרם לו, ובעיקר מול היקירים והחשובים בעיניו – משפחתו, כמו גם עובדיו ומכריו. עם זאת, לא הוכח כלל על ידי הנתבעת, כי התובע סיפר על כך לאנשים רבים אחרים, וטענתה כי התובע סיפר בעצמו על האשמותיה כלפיו, "לכל דכפין", אין לה כל בסיס.
על כן, אנו קובעים כי הנזק הלא הממוני הניכר, שנטען בהרחבה על ידי התובע, לא נסתר כלל על ידי הנתבעת. נתון נוסף שיש להתייחס אליו הוא מספר הפרסומים, משעה שדחינו את טענותיו של התובע לגבי תלונת הנתבעת במשטרה. אשר לשני הפרסומים הנותרים (מכתב הדרישה ושיחת הנתבעת עם יצחק), הרי שהוכח על ידי התובע כי הקהל שנחשף אליהם הוא עובדי החברה – אלעד, אנטולי, חווה ויצחק.
כלומר, כמות האנשים שנחשפו להאשמות היא מצומצמת יחסית, ואין עסקינן בפרסום בראש חוצות (פיזי או וירטואלי), שפנה לקהל רחב. מנגד, ואשר לנתבעת – היא לא פירטה, ואף לא הוכח על ידה, כי בשל נסיבה כזאת או אחרת, יש לשקול הקלה בשיעור הפיצוי.
אומנם, הנתבעת ציינה בעדותה כי היא נמצאת בטיפולים פסיכולוגיים וכי חל אצלה משבר בחיי הזוגיות. יחד עם זאת, טענות אלה מוקדו בהטרדה המינית שנטענה על ידה כלפי התובע, ולא ביחס לתביעת לשון הרע, כשלעצמה. הטענות האלה אף לא גובו בראיות או באסמכתאות של ממש, ואנו דוחים אותן במלואן.
יחד עם זאת, במקרה שלפנינו, איננו סבורים כי הוכחה "התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע" מצידה של הנתבעת. טענה ספקולטיבית זאת כלל לא הוכחה על ידי התובע, ואף איננו סבורים כי הוכח שהנתבעת פעלה כלפי התובע בכוונה תחילה להזיק לו, או מתוך מניע פסול (תחרות עסקית וכיו"ב).
כאמור לעיל, הזכרנו כי אין לקבוע תעריף אחיד לפיצוי בגין לשון הרע, וכל מקרה נידון לנסיבותיו. אף נתנו את דעתנו לתוכן הפרסומים ונסיבותיהם;
למבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת שיעור הפיצוי, והחלתם בנסיבות המקרה; וכן לאמות המידה שהותוו בפסיקה. לאחר בחינת מכלול השיקולים, הנסיבות הרלוונטיות וטענות הצדדים ובראי אמות המידה הנוהגות בפסיקה, מצאנו להעמיד את גובה הפיצוי שייפסק לתובע על סך כולל של 35,000 ₪.