עובדת שהתלוננה על הטרדה מינית חויבה בפיצוי על לשון הרע

מנהל חברה טען שעובדת הוציאה את דיבתו רעה כאשר טענה כי הטריד אותה מינית במהלך עבודתה בחברה. לטענתו של התובע, אותה טענה הועלתה במסגרת מכתב ששלחה באת-כוחה של הנתבעת. לטענת התובע, העובדת עוולה כלפיו בשתי דרכים נוספות – ראשית, כאשר הגישה תלונה בעניין זה למשטרת ישראל (אשר נסגרה בסופו של דבר); ושנית, כאשר סיפרה על ההטרדה המינית, המוכחשת לטעמו, לעובד של החברה.

תגידי, זה נכון מה ששמענו?

אנחנו חיים מזה 34 שנים בחיים. מעולם לא היו בינינו ספקות, מריבות בנושאים האלה. האמון הוא טוטאלי. פתאום בא דבר כזה ששומעים אותו לא רק מבעלך מה שהיא העלילה עליו, אתה שומע לחשושים במשרד, אני הולכת לכל מיני מקומות שמכירים את בעלי ואנשים שואלים אותי “תגידי זה נכון?” אני הרגשתי בושה שלא הרגשתי בחיים. אנשים שלא הכרתי אותם. אני נכנסתי למקומות ושואלים אותי ולכל אחד אני צריכה להסביר את כל הסיפור מחדש שבעצם היא העלילה עליו משהו שהוכח במיליון אחוז שהוא לא נכון והוא שקר. יש הוכחות חותכות שזה שקר.
הבכי בבית היה יומיומי, הכעס – היחסים טובים בינינו אבל הכעס היה גדול כי אמרתי לו כל הזמן “חיקי, הבחורה לא ישרה, היא יום אחד תתהפך עלייך”. אני תפסתי אותה בשקרים במשרד. אמרתי לו וגם לה, למשל ימים שהיא כתבה שהיא עבדה במשרד והיא לא עבדה וזה חודש אחרי חודש. על זה היו לנו מריבות נוראיות “אמרתי לך, אמרתי לך”.

מה ההגדרה ללשון הרע

בחוק איסור לשון הרע מוגדר המונח לשון הרע כך:

“לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) פגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו…”.

ומה זה “פרסום”?

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר פרסום במילים הבאות:
פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.”

המנהל טען שהעובדת הוציאה את דיבתו רעה בשלוש דרכים

מכתב ב”כ העובדת נשלח לאשתו

תלונה למשטרה מהווה פרסום

העובדת סיפרה על הטענה הכוזבת לעובד אחר

התובע טען שהטענות שהעלתה העובדת חסרות שחר, ונועדו לסחוט אותו כדי לשלם כספים שאינם מגיעים לה, במסווה של גמר חשבון בגין עבודתה. עוד טען, כי לפני שהעובדת שלחה את המכתב היא דיברה עם עובד החברה על ההטרדה המינית. אשר למכתב ששלחה באת-כוחה של העובדת.

בית הדין: העובדת שלחה את המכתב דווקא לאשתו

התובע טען כי העובדת (באמצעות באת-כוחה) שלחה אותו בכוונה תחילה לאשתו, שכתובתה האלקטרונית בחברה היא תיבת הדואר האלקטרוני הכללית של החברה, ולכן תוכנו הובא לידיעת מספר עובדים בחברה. בעקבות כך לקוחות החברה, מכרים, חברים שלו ואף משפחתו, נחשפו לתוכן המכתב.

עוד טען המנהל, כי בשל כך שהנתבעת עבדה בחברה כ-4 שנים, היא ידעה היטב את כתובת הדואר האלקטרוני האישית שלו, ובכל זאת היא שלחה את המכתב דווקא לאשתו. לחלופין, העובדת יכלה לשלוח את המכתב בדואר רשום. למרות כל האמור, בחרה העובדת באופן מודע לשלוח את המכתב לכתובת האלקטרונית הכללית של החברה.

התובע טוען כי גם בעבודתה הקודמת של הנתבעת אירע מקרה דומה, כאשר באת-כוחה שלחה מכתב זהה למנהלה הקודם בדבר “התנהלות מבזה ומבישה” שאליה נחשפה, רק ששם עשתה זאת במעטפה סגורה ובדואר רשום. התובע אף מפרט כי גם שם הועלו טענות בגין הטרדה מינית, שהסתיימו בלא כלום.

כותבת האתר, עו”ד מיה צחור, יותר מ-25 שנות ניסיון בדיני עבודה, הטרדה מינית בעבודה, ייעוץ משפטי וייצוג, גישור. ממונה חיצונית בבירורי הטרדה מינית במקומות עבודה.
לפניות

התלונה במשטרה נסגרה עקב היעדר אשמה פלילית

אשר לאירוע נשוא תלונתה של העובדת למשטרה, התובע טוען כי ביום שאליו מתייחסת התלונה, הנתבעת והוא כלל לא נפגשו, והוא מעולם לא היה במשרדי החברה, אלא במקומות אחרים. אשר לחקירה במשטרה, התובע טוען כי הוא שיתף פעולה באופן מלא עם חוקריו, מסר ראיות, עדים ומסמכים אובייקטיביים, ששפכו אור על תלונתה של הנתבעת.

לשיטת התובע, הוא אף מסר לחוקרי המשטרה דו”חות איכון של רכבו, שמהם עולה כי בשעה ובמועד הנטענים על ידה, גם העובדת עצמה כלל לא היתה במשרדי החברה.

התובע אף מפנה לכך שפרקליטות המדינה, לאחר פנייתו אליה, שינתה את עילת סגירת התיק מ”חוסר בראיות” ל”העדר אשמה פלילית”. עוד הוא טוען, כי הנתבעת בחרה להכפיש את שמו ברבים ולגרום לו לנזקים גדולים מבחינה אישית וכלכלית, תוך פגיעה בשמו הטוב.

התובע: לשון הרע ותלונת שווא

לטעמו של התובע, מדובר בלשון הרע ובתלונת שווא בשל כמה סיבות: המכתב הובא לידיעתה של אשתו ואף לאנשים נוספים; הנתבעת העלתה את הטענה הכוזבת גם לפני יצחק; הגשת התלונה למשטרה אף היא מהווה פרסום, במובנו של החוק.

התובע ציין כי הוא נאלץ להתמודד עם נזקים רבים שנגרמו לו בשל תלונת העובדת, לרבות אטימות מצד עובדיו ומצד לקוחות החברה. הוא נקלע לטענתו לוויכוחים ומריבות בינו לבין אשתו, שגם היא עובדת בחברה, ואף להסביר אודותיה לילדיו.

העובדת עמדה על הטענה שהוטרדה מינית

העובדת טענה כי מדובר בניצול לרעה של הליכי משפט, וכי כל מטרתו של התובע הינה לרמוס אותה ולפגוע בה, לאחר שהכריז עליה מלחמה, שעליה הוא הצהיר בגלוי עוד במסגרת הליך משפטי קודם שנערך ביניהם. העובדת טענה עוד כי היא נאלצה להודיע על התפטרותה מהעבודה בחברה לאור התנהלותו של התובע כלפיה. זאת ועוד, קודם לאירוע הנטען, היו מספר פעמים שבהם התובע העיר לה הערות סקסיסטיות על גופה, רגליה הארוכות וגודל החזה שלה, ואף שלח לה הודעת וואטסאפ שהוא “רוצה לראות אותה חתיכה”. כמו כן, באחד מימי העבודה הוא הציג לנתבעת כדורי ויאגרה וסיפר לה כי הוא משתמש בהם, ויש בכך כדי לסייע לו בתפקוד המיני.

לטענת העובדת, שלחה את המכתב לאשתו כי היתה ממונה על הטרדה מינית, המשלוח לא מהווה פרסום לפי חוק איסור לשון הרע

אשר למכתב שנשלח על ידי באת-כוחה, הוסיפה הנתבעת וטענה, כי הוא פירט את דרישותיה הכספיות והזכויות הסוציאליות, המגיעות לה בגין תקופת עבודתה בחברה. לטענתה, המכתב אכן נשלח לאשתו, היות שהיא משמשת כמזכירתו האישית של התובע, ואליה נשלחים כל המיילים המועברים לחברה או לתובע.

עוד ציינה העובדת כי אשתו של התובע היא הממונה על הטרדה מינית בחברה. לכן, שליחת המכתב מצידה אל אשתו היתה בתום-לב, והיא גם אינה מהווה פרסום כלשהו. ומה גם, שהמכתב נשלח לכתובת הדואר האלקטרוני הפרטית של אשתו, ולעיניה בלבד, ואין לה שליטה על התנהלותה של אשתו לאחר-מכן, ומה היא בדיוק עשתה עם המכתב.

העובדת אף טענה כי זכותה וחובתה להודיע על הטרדה מינית שהיא חוותה מצידו של התובע, ושבגינה היא נאלצה להתפטר מהעבודה בחברה. כמו כן, התובע הגיש תביעה נגדה רק בשל המילים “הטרדה מינית”, שצוינו פעמיים במכתב. לטענתה, לא נכלל שום פירוט במכתב הדרישה בעניין הטענה להטרדה מינית, ולכן אף לא ברורה הטענה לביצוע עוולת לשון הרע.

העובדת: המכתב לא השפיל את התובע ולא שם אותו ללעג, עומדת לי הגנת אמת דיברתי

לטענת העובדת, אין לראות במכתב שנשלח בגדר לשון הרע, היות שהיא לא השפילה את התובע ולא שמה אותו ללעג. ומה גם, שעומדת לה הגנת “אמת דיברתי”, שכן טענותיה הן אמת לאמיתה. כמו כן, היא טענה שאין בהגשת תלונה במשטרה כדי להכפיש את שמו של התובע ברבים.

אשר לחקירה במשטרה, העובדת טענה כי נערך עימות בינה לבין התובע. לשיטתה, לא ברור לה מדוע התיק נסגר לאחר פניית התובע בגין העילה של “העדר אשמה”, היות שהתובע הודה במהלך העימות ביניהם בחלק מהמעשים הנטענים כנגדו. היא אף מפרטת שהיא הגישה השגה מצידה על שינוי עילת הסגירה.

אשר לנזק הנטען שנגרם לתובע, ציינה העובדת כי התובע עצמו פרסם לכל דכפין – עובדים, לקוחות, ספקים ועוד, כי הנתבעת הגישה נגדו תלונה במשטרה, ומה גם שהוא מספר שהוא הגיש כנגדה תביעת לשון הרע, וכי הוא מתכוון “לגמור אותה”.

אשר להליך שהתנהל עם מעסיקה הקודם, היא טענה שהוא הסתיים בפשרה, והוא עסק בתשלום זכויות סוציאליות שלהן היא היתה זכאית, ובשל כך היא נאלצה להגיש תביעה לבית הדין. מכל מקום, אין קשר בין ההליך שהתנהל עם מעסיקהּ הקודם לבין ההליך הנוכחי, ואותו הליך לא עסק בטענות להטרדה מינית, בניגוד לטענת התובע.

פסק דינו של בית הדין לעבודה: שלושה שלבים

השלב הראשון עניינו בהכרעה בשאלות העובדתיות – מה אירע, והאם מדובר בהטרדה מינית.

השלב השני עניינו בשאלה האם עוולה הנתבעת כלפי התובע בלשון הרע, וביחס לסוגיות הבאות: א. שליחת המכתב על ידי באת-כוחה, לידי אשתו; ב. השיחה של הנתבעת עם יצחק; ג. התלונה של הנתבעת במשטרה. כמו כן, תיבחן השאלה אילו הגנות עומדות לרשות הנתבעת מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע.

השלב השלישי, ובכפוף להכרעת בית הדין ביחס לכלל האמור לעיל – עניינו בשאלה מהו הפיצוי שמגיע לתובע, ככל ואם מגיע. לגבי ההטרדה המינית נפסק כך:

אין כל ראיות ועדויות שתמכו בטענת העובדת להטרדה מינית, ואנו דוחים אותה מכל וכל. בהתאם לקביעותינו העובדתיות דלעיל, נשמט לחלוטין הבסיס לטענותיה של הנתבעת כנגד התובע. מכאן אף עולה, כי הקביעה והאמירה ולפיה התובע “הטריד מינית” את הנתבעת, היא אמירה שאינה נכונה בפן העובדתי, ואף בפן המשפטי. לכן, ניתן להסיק כבר כעת, כי לנתבעת לא עומדת הגנת “אמת דיברתי”.

משלוח המכתב בדבר הטרדה מינית לאשתו של המנהל – פרסום לשון הרע

תחילה, אנו קובעים כי העובדת שלחה בעבר דוא”לים לכתובת האישית של התובע בחברה, ולכן לא מובן ולא ברור מדוע נשלח מכתב הדרישה לכתובת של אשתו. לא הוכח כי העובדת עשתה זאת בכוונה תחילה, ומתוך רצון להזיק לתובע. מצד שני ברי כי היה עליה לנקוט בדרך זהירה ומושכלת יותר. מכל מקום, כך או כך, המדובר ב”פרסום” של דברי לשון הרע כמשמעו בחוק איסור לשון הרע, ולא בפנייה אישית של הנתבעת לתובע.

נקבע כי ביום שבו התקבל מכתב הדרישה אצל אשתו, וכחלק מנוהל עבודה שגרתי, הוא הודפס על ידה והונח במקום ציבורי, שבו עובדי החברה יכלו לעיין בו, ובהאשמות שמצוינות בו כנגד התובע וביחס להטרדה המינית הנטענת כלפי הנתבעת. למעשה, כך גם אירע בפועל, והוכח כי עובדי החברה אכן נחשפו למכתב.

בית הדין דחה את טענת הנתבעת לגבי משלוח מכתב הדרישה לאשתו, כמי שהיא הממונה על הטרדה מינית בחברה. המכתב לא נשלח אליה בתוקף תפקידה שבנדון, ואין כל פניה או אזכור במכתב, או בקשה כלשהי, אל אשתו ומכוח אותו תפקיד.

בית הדין קבע שהעובדת הוציאה את דיבתו של התובע בשלוש הזדמנויות
בעצם משלוח מכתב הדרישה בדרך לא זהירה ולא ראויה, שהביאה לפרסום טענת ההטרדה המינית בפני עובדי החברה;
בכך שסיפרה לעובד אחר על ההטרדה המינית;
וכאשר התלוננה במשטרה אודות הטרדה מינית. 

האם עומדות לעובדת הנתבעת ההגנות הקבועות בחוק אישור לשון הרע?

בפרסום לשון הרע אין די לשם הטלת אחריות לפי חוק איסור לשון הרע, היות ש”המחוקק הגדיר מראש מצבים מסוימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם”.

במקרה שלפנינו, הנתבעת טוענת כי עומדות לצידה הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, היות שהיא התנהלה בתום-לב. ביתר פירוט, היא מפנה להוראות הבאות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע:

“במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה;
ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה”.

ארבעה תנאים מצטברים להוכחת עניין אישי כשר

לגבי עניין אישי כשר נקבע: העובדת לא יכולה לטעון שיש לה “עניין אישי כשר” לפרסם דברים שאינם אמת, שכבר קבענו שאין להם בסיס. זה נכון ביתר שאת בהאשמות חמורות וקשות, שהוכחו כלא נכונות.

פרסום לציבור רלוונטי: הנתבעת אינה יכולה לטעון כי הפרסום הופנה רק “לאותו ציבור רלוונטי”, כי לא היתה סיבה הגיונית, שעובדי החברה ייחשפו לאותן האשמות-שווא.

הפרסום נעשה בתום לב.

בית הדין קבע כי העובדת הנתבעת פעלה בחוסר תום לב

איננו סבורים כי הנתבעת פעלה בתום-לב. לפי סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע:

“(א)  הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מגדר הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת
מאלה:

 הדבר שפורסם לא היה אמת, והוא לא האמין באמיתותו;

בית הדין בענייננו:
הרי שלא רק שהנתבעת פרסמה על התובע דברים שאינם אמת, אלא שקשה להאמין כי היא האמינה באמיתות הטענות. שהרי, כיצד ניתן להסביר העלאת טענות לגבי האירוע ביום 17.5.2018, כאשר כלל הבסיס העובדתי לגבי קרות האירועים באותו היום, וכפי שנטען על ידי הנתבעת, קרס במלואו.

דבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא.

בית הדין בענייננו:
לא רק שהנתבעת פרסמה על התובע דברים שאינם אמת, אלא שדומה כי היא היתה צריכה להמתין עד לחקירת המשטרה, טרם שיועלו על ידה טענות כה קשות כנגד התובע. כך למשל, מכתב הדרישה יכול היה לציין כי הנתבעת הגישה תלונה נגד התובע במשטרה, והיא שומרת על כלל זכויותיה ביחס לאותה התלונה. שהרי, “… בכגון אלה, הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה.

הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.”

בית הדין בענייננו:
אשר לס”ק ב(3), הרי שלא רק שהנתבעת פרסמה על התובע דברים שאינם אמת, אלא שכבר ציינו כי הפרסום נעשה בצורה בלתי ראויה, כך שהביא לפגיעה מעבר לנדרש ומעבר לצורך בתובע.

אנחנו אף חוזרים פעם נוספת לאופן הרשלני והבעייתי שבאמצעותו נשלח מכתב הדרישה, שהביא לכך שעובדים בחברה השייכת לתובע, נחשפו שלא לצורך להאשמות בעלות גוון פלילי מובהק, שהועלו כנגדו. על אופן פרסום שכזה העיר בית הדין הארצי בדברים הבאים: “המדובר בפרסום בעל פוטנציאל תפוצה נרחב אף אם מספר העובדים אליהם מוענה ההודעה היה מוגבל. נוכח תפוצתו הנרחבת של הפרסום הכתוב הרי שנדרש עניין ציבורי שיהא בו להצדיק פרסום פרסונלי בדרך זו בהיקף זה ובנסיבות אלה, ונטל זה לא הורם.

בית הדין המשיך וציטט את ההלכה הפסוקה שלפיה “מבלי להתיימר למצות את משמעותה של חובת הזהירות נציין יש להקפיד על דיוקם של פרסומים המייחסים לנפגע (אף אם שם הנפגע אינו נזכר אך הוא ניתן לזיהוי על נקלה) ביצוע עבירות פליליות או עבירות משמעת חמורות. כמו כן, יש לנקוט משנה זהירות בפרסומים פרסונליים המייחסים לנפגע ביצוע עבירה פלילית או משמעתית, אף אם אלה מדויקים, שכן ציון שמו של הנפגע עלול להסיט את מוקד הפרסום מהשאלות העקרוניות אליו, ואו אז יהא על המפרסם לשכנע בקיום עניין לציבור ובהתקיימות דרישת תום לב ביחס לפרסום פרסונלי שכזה וזאת בראי נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ובכלל זה אופן הפרסום, היקפו הפוטנציאלי, תכליתו ועוד.”

התובע לא סתר את חזקת תום הלב של העובדת בפנייתה למשטרה

אשר להגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בגין הגשת התלונות למשטרה, נמצא כי חזקת תום הלב לצורך הגנה זו עומדת לזכות הנתבעת וכי לא עלה בידי התובע לסתור אותה. הוכח כי הנתבעת האמינה מבחינה סובייקטיבית בדבר החשד שהיא ייחסה לתובע, כאשר לא מדובר בחשד בלתי סביר וכי לא היה על הנתבעת לנקוט אמצעים נוספים לבירור טרם הגשת התלונה. אף לא נמצא כי הנתבעת התכוונה בהגשת התלונה לפגוע במידה גדולה מאשר שהייתה סבירה לשם הגנת הערך המוגן בנדון.

לפי פסיקת בית המשפט העליון “תביעת לשון הרע בגין הגשת התלונות למשטרה – אין ספק שמסירת תלונה לפיה אדם עבר עבירה פלילית כלפי אדם אחר, ובמקרה שלנו, תלונה לפיה
אשה הותקפה מינית, היא “על פניה” לשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע. עם זאת, מדובר בהוצאת לשון הרע בנסיבות שבהן קיים אינטרס חברתי חיוני ב”זרימת מידע” לרשויות החוק. על כן, דיני לשון הרע פורשים, באופן מסורתי, “מטריית מגן” מעל ראשיהם של מי שהתלוננו למשטרה, ובלבד שהגישו את תלונתם בתום לב.

בגבולות הסבירות וההגינות, יש לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, על מנת להבטיח את המטרה החשובה של הגשת תלונות למשטרה ללא מורא. דומה כי לא צריך להכביר מלים בדבר החשיבות שבשמירת הגישה החופשית להגשת תלונות במשטרה. האינטרס הציבורי מחייב נקיטת זהירות רבה בכל הנוגע להפעלת סנקציות בגין הגשת תלונות. זאת, גם בהתחשב בקשיים הרגשיים והחברתיים הכרוכים ממילא לא אחת בהגשת תלונה, ולא כל שכן תלונה בגין עבירת מין, והחשש מ”אפקט מצנן”. עידוד הפניה למשטרה במקרים המתאימים נותן ביטוי להעדפה הנודעת לבירור תלונות באופן גלוי, על-פני השתקתן או טיפול בהן באמצעות עשיית דין עצמי או “במחשכים”, באופן נסתר.

פרספקטיבה נוספת על הדברים נוגעת לאינטרס של רשויות האכיפה בקבלת מידע, מהמתלוננים ומצדדים שלישיים שונים, אינטרס אשר עשוי להיפגע מקום שבו קיים חשש מפניה לרשויות בשל חשיפה אפשרית לתביעות לשון הרע. השופט ברק קבע כי ההגנה תחול גם מקום שבו אדם מאמין כי הנילון ביצע עבירה, אף אם אמונתו מוטעית היא. יתר על כן, השופט ברק הדגיש בפסק דינו כי הדברים אמורים גם בתלונה שהוגשה מתוך כוונה לפגוע בנילון, מתוך מה שהוא כינה “מוטיב מרושע”, מאחר ש”לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק”. בהתאם לכך:

בית המשפט העליון: הקביעה כי תלונה הוגשה בחוסר תום לב צריכה להיות שמורה למקרים חריגים, שבהם אין ספק כי המתלונן יודע שתלונתו אינה אמת.

בענייננו, איננו סבורים כי הוכח כלל ועיקר על ידי התובע, כי המדובר במקרה חריג שבו הנתבעת ידעה שתלונתה אינה אמת. גם העובדה שהתלונה במשטרה נסגרה, אינה יכולה להוביל בהכרח למסקנה כי המדובר באותו חריג. כך גם לא העובדה שהתלונה נסגרה בעילת היעדר אשמה פלילית. איננו סבורים כי עובדות אלה בהכרח מובילות למסקנה כי הנתבעת ידעה שתלונתה אינה אמת, במובן של תלונת-שווא שהיא מופרכת מכל וכל.
ועוד נזכיר, כי המישור הפלילי, לחוד, והמישור האזרחי, לחוד. המדובר במערכת שיקולים שונה, ואיננו יודעים מהם גדר שיקוליה של משטרת ישראל בסגירת ההליך. ועוד נדגיש ולמען הסר ספק, כי מסקנתנו שניתנה דלעיל ביחס להפרת חובת תום הלב על ידי הנתבעת , אינה נכונה לגבי הניתוח הנוכחי.
בניגוד לשלב של מכתב הדרישה, או הדברים שצוינו על ידי הנתבעת לפני העובד האחר, הרי שלפני המשטרה יכלה הנתבעת לציין את אמונתה כי התובע ביצע בה עבירה. כל זאת, גם אם אמונתה נמצאה (ככל הנראה) בסופו של דבר על ידי משטרת ישראל, ככזאת שהיא מוטעית.
שהרי, כבר נקבע כי דרישת תום הלב הקשורה בהגנה בדבר הגשת תלונה לרשות מוסמכת, מבטאת “איזון בין שמירה על שמו הטוב של אדם, לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, מבלי לחשוש כי הגשת התלונה תחשוף את המתלונן לתביעה בגין לשון הרע”.
בעניין דרישת תום הלב הקבועה בהגנות שבסעיף 15 לחוק, נקבע בעניין פלונית, כי “התוכן המדוייק של דרישת תום הלב אינו בהכרח אחיד בכל המקרים, גם לא במסגרת חוק איסור לשון הרע, והוא מושפע מן החלופה הקונקרטית שבסעיף 15 שלצידה הוא ניצב ומן האינטרס המוגן באותה חלופה. כלומר, מטרותיהן השונות של החלופות שנקבעו בסעיף 15, עשויות ליצור הבדלים בין תוכן דרישת תום הלב במקרים השונים”.
במקרה שלפנינו, אנו סבורים כי תום הלב אמור להיבחן בצורה נפרדת, בין השלב שבו מוטחת אשמה לפני קהל כזה או אחר בציבור הרחב, לבין השלב שבו מועלית טענה לפני רשויות החוק.

נפנה גם לאבחנה שהועלתה בפסיקה בין “חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית“, לבין “תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה“.

אנו סבורים כי המדובר באחרון מבין השניים, ונפנה שוב לעניין פלונית, שם הודגש כי יש לבחון את התלונה לאור האמונה הסובייקטיבית בנכונותה, ולאור סבירות החשד אשר הוביל להגשתה. כמו כן, נקבע כי ישנה חשיבות לבחינת המניע אשר עמד מאחורי הגשת התלונה:
“במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי.
יש לאזן בין האמונה הסובייקטיבית בנכונות החשד, לבין סבירותו של החשד.

לכן, ייתכן כי מגיש/ת תלונה ייחשב תם-לב, גם אם החשד שצוין לפני המשטרה היה בלתי סביר בפן האובייקטיבי (מבחינת הראיות והעדויות וכד’), היות שככל שהוא משוכנע יותר באמיתות חשדו בפן הסובייקטיבי, כך תקטן הדרישה בדבר סבירות החשד מבחינה אובייקטיבית.
לבסוף, נציין כי אדם יכול להגיש תלונה מתוך מניע להזיק לנילון, אך עדיין תלונת אמת בפיו.

בעניין זה ציין כב’ השופט עמית בעניין פלונית, כי “על אף שככלל “כוונת זדון ותום לב אינם דרים בכפיפה אחת”… הרי שנוכח החשיבות הציבורית בדיווח למשטרה על חשד לביצוע עבירה, ייתכן מצב שבו המתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה היה מניע ‘זדוני’ “.

יש אף לזכור, כי התובע הודה במשטרה שהוא כתב לנתבעת שהוא ‘רוצה לראות אותה חתיכה’, וכי השניים שוחחו על כדורי ויאגרה. הגם שגרסתה ופרשנותה של הנתבעת לגבי אותם אירועים נדחתה לחלוטין על ידינו, הרי שלא ניתן לומר על טענותיה של הנתבעת, כי הן היו כל כך בלתי סבירות, עד כי הגשת תלונה בגינן אינה בתום לב, חרף אמונתו הסובייקטיבית של מגיש התלונה.
יש גם לזכור, כי מסקנה מחמירה בעניין זה ובדיקה קפדנית של סבירות החשד, תוביל לכך שאזרחים יחששו להגיש תלונות במשטרה, פן תוגש נגדם תביעה לפיצויים. מכאן, ברורה הזהירות שיש לנקוט עת בוחן בית הדין את תום לבו של מגיש התלונה, שהרי מסננת זו היא המכריעה אם יזכה המתלונן בהגנה על פי החוק, אם לאו.

אנו סבורים כי מדיניות משפטית נכונה אמורה לעודד הגשת תלונות ולא להביא למצב בו אזרח יחשוש מפניה למשטרה, פן תוגש נגדו בעתיד תביעת לשון הרע בגין כך. מדיניות משפטית זו מובילה אותנו למסקנה, כי לא ניתן לומר שחוסר תום לב מתקיים לפנינו, ובכל הקשור להגשת התלונה במשטרה על ידי הנתבעת, כנגד התובע.

לסיכום נושא זה – חזקת תום הלב לצורך ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק עומדת לזכות הנתבעת:
לא עלה בידי התובע לסתור את חזקת תום הלב;
הוכח כי הנתבעת האמינה מבחינה סובייקטיבית בדבר החשד שהיא ייחסה לתובע;
לא מדובר בחשד בלתי סביר;
לא היה על הנתבעת לנקוט אמצעים נוספים לבירור, טרם הגשת התלונה;
איננו סבורים שהנתבעת התכוונה בהגשת התלונה לפגוע במידה גדולה מאשר שהיתה סבירה לשם הגנת הערך המוגן בנדון.

הפיצוי

השלב השלישי בהכרעת בית הדין – קביעת הפיצוי שמגיע לתובע – נעבור כעת לשלב האחרון, שהוא קביעת הפיצוי שמגיע לתובע בגין הוצאת לשון הרע עליו, על ידי הנתבעת. נתחיל בפירוט הוראות והפסיקה: סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף קובע שיעור מוגדל ככל שמוכח כי הנתבע/ת פרסמ/ה את הדברים “בכוונה לפגוע”.
אשר לפיצויים שאותם מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע, הרי שנקבע כי מגמתם היא כפולה:

אשר לשיעור הפיצוי, נקבע בפסיקה כי בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר:
בהיקף הפגיעה,
במעמדו של הניזוק בקהילתו
בהשפלה שסבל
בכאב והסבל שהיו מנת חלקו
ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד.
הבחינה היא אינדיווידואלית… בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים”[88].
כן ראו, בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, כדלקמן:
“בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים.”

כוונה לפגוע

“כוונה לפגוע” – התובע עותר לפסיקת כפל הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 7ג לחוק איסור לשון הרע, בגין פרסום לשון הרע “בכוונה לפגוע” לכל אחד מהפרסומים. אשר לפסיקה, נקבע כי הביטוי “כוונה לפגוע” בפרסום לשון הרע לצורך פסיקת כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק, אחיד לפרשנות המונח לעניין אחריות פלילית.
כלומר, יש להוכיח שהתקיימה התנהגות זדונית מצד המפרסם וכוונה של ממש מצדו לפגוע במושא הפרסום באמצעות הפרסום, ואין די בהוכחת צפייה ברמה קרובה לוודאות לאפשרות התרחשות הפגיעה. בהקשר שבנדון, ראו קביעת בית המשפט המחוזי בעניין הרב אמנון יצחק, שאושרה על ידי בית המשפט העליון במסגרת הערעור, ושם נאמרו הדברים הבאים:
“אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה “של ממש” לפגוע.”

בתצהירו פירט התובע את הנזקים הניכרים שנגרמו לו בשל האשמותיה של הנתבעת. בכלל זה, הפרסומים של הנתבעת הגיעו לאוזניו של מכריו ומשפחתו, ערערו את מצבו הנפשי והחברתי ואף את יציבות משפחתו והזוגיות שלו עם אשתו. עוד הוא תיאר, כי אותן האשמות גרמו לו לוויכוחים רבים עם אשתו, מתחים ועוגמת נפש על לא עוול בכפו, תוך כדי שהוא משקיע מאמצים ואנרגיות כדי להסביר שהוא חף מפשע.

דברים דומים נמסרו במסגרת תצהיריהם של אשת התובע ובנו, שניהם אף עובדים בחברה. על אותו הנזק העידה לפנינו ציפורה בהרחבה, ונפנה לעדותה:

מעדותם של ציפורה ואוהד עלה כי התובע הוא זה שסיפר להם על התלונה במשטרה. איננו מוצאים כל פסול בכך, והמדובר בפעולה טבעית של מי שהועלה כנגדו חשד כבד (ושאינו נכון בסופו של דבר, כאמור לעיל), והוא מספר על כך ליקירים ולקרובים אליו. למותר גם לציין, כי מובן וברור הוא שאין בכך כדי לייתר את הנזק שנגרם לתובע.
נפנה שוב לעדותו של התובע: “ש. כל מי שהעיד כאן אמר שאתה סיפרת לו על התלונה במשטרה? ת. ממש לא. חנה ראתה וקראה. לאשתי סיפרתי ברגע שזה היה על השולחן. איציק ידע לפני שהיא הגישה את התלונה. ברגע שהיא קיבלה את התלוש היא אמרה לו שהיא הולכת להגיש תלונה נגדי במשטרה”.
גם איננו מוצאים פסול ביחס לטענות התובע לנזק שנגרם לו, וביחס לעובדה נוספת שעלתה מעדותו – על כך שהוא סיפר למר דוד פילו (המעסיק הקודם של הנתבעת ומי שעוסק בתחום העסקי של החברה), על טענת ההטרדה המינית שהעלתה כנגדו הנתבעת, ועל כך שהוא הולך לתבוע אותה בגין כך.
גם כאן, איננו סבורים כי העובדה שהתובע סיפר על האשמות הנתבעת כנגדו, לאדם אחר, כדי להעלים את הקושי הניכר שנגרם לו, ובעיקר מול היקירים והחשובים בעיניו – משפחתו, כמו גם עובדיו ומכריו. עם זאת, לא הוכח כלל על ידי הנתבעת, כי התובע סיפר על כך לאנשים רבים אחרים, וטענתה כי התובע סיפר בעצמו על האשמותיה כלפיו, “לכל דכפין”, אין לה כל בסיס.

על כן, אנו קובעים כי הנזק הלא הממוני הניכר, שנטען בהרחבה על ידי התובע, לא נסתר כלל על ידי הנתבעת. נתון נוסף שיש להתייחס אליו הוא מספר הפרסומים, משעה שדחינו את טענותיו של התובע לגבי תלונת הנתבעת במשטרה. אשר לשני הפרסומים הנותרים (מכתב הדרישה ושיחת הנתבעת עם יצחק), הרי שהוכח על ידי התובע כי הקהל שנחשף אליהם הוא עובדי החברה – אלעד, אנטולי, חווה ויצחק.
כלומר, כמות האנשים שנחשפו להאשמות היא מצומצמת יחסית, ואין עסקינן בפרסום בראש חוצות (פיזי או וירטואלי), שפנה לקהל רחב. מנגד, ואשר לנתבעת – היא לא פירטה, ואף לא הוכח על ידה, כי בשל נסיבה כזאת או אחרת, יש לשקול הקלה בשיעור הפיצוי.
אומנם, הנתבעת ציינה בעדותה כי היא נמצאת בטיפולים פסיכולוגיים וכי חל אצלה משבר בחיי הזוגיות. יחד עם זאת, טענות אלה מוקדו בהטרדה המינית שנטענה על ידה כלפי התובע, ולא ביחס לתביעת לשון הרע, כשלעצמה. הטענות האלה אף לא גובו בראיות או באסמכתאות של ממש, ואנו דוחים אותן במלואן.
יחד עם זאת, במקרה שלפנינו, איננו סבורים כי הוכחה “התנהגות זדונית, של כוונה “של ממש” לפגוע” מצידה של הנתבעת. טענה ספקולטיבית זאת כלל לא הוכחה על ידי התובע, ואף איננו סבורים כי הוכח שהנתבעת פעלה כלפי התובע בכוונה תחילה להזיק לו, או מתוך מניע פסול (תחרות עסקית וכיו”ב).
כאמור לעיל, הזכרנו כי אין לקבוע תעריף אחיד לפיצוי בגין לשון הרע, וכל מקרה נידון לנסיבותיו. אף נתנו את דעתנו לתוכן הפרסומים ונסיבותיהם;
למבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת שיעור הפיצוי, והחלתם בנסיבות המקרה; וכן לאמות המידה שהותוו בפסיקה. לאחר בחינת מכלול השיקולים, הנסיבות הרלוונטיות וטענות הצדדים ובראי אמות המידה הנוהגות בפסיקה, מצאנו להעמיד את גובה הפיצוי שייפסק לתובע על סך כולל של 35,000 ₪.