מאמר שכתבתי ושפורסם בעמוד הדעות של עיתון הארץ (11.12.11).
מאת מיה צחור
משה קצב לא אנס, אמרה לי מכרה, מקסימום הטריד. אונס יש כשהולכים בחושך ברחוב, אונס זה בתוך המשפחה. ואז הזכירה את ידידה העשיר שהצהיר כי הוא לא נכנס עם אשה לבד למעלית, שמא תסחוט אותו על הטרדה.
למאמרים נוספים על הטרדה מינית בעבודה, פסקי דין ופרשנות>>
לא מעט נשים רואות במעשי קצב מעשים גבריים, ובקורבנותיו אוסף של נשים מניפולטיביות, כאלו שלא כדאי להיות איתן לבד במעלית.
אם לאחר כל כך הרבה שנים של עיסוק תקשורתי בסיפור של קצב, עדיין לא ירד האסימון שבדלת קירותיו של משרד מתרחשים אירועים של הטרדה מינית, עד כדי אונס, בכוח שקוראים לו כוח המרות, אני זוקפת זאת לחובת מי שמנהלות את הזירה הציבורית: ארגוני הנשים וחברות הכנסת.
ראו את ארגוני הנשים למשל. בעניין הנשיא, נציגותיהן צוטטו בכל הזדמנות נגד קצב, בעד הכלא, בעד א’ זו או אחרת, ארגנו הפגנות ליד בית המשפט, הפגינו בעד פסקי דין שלהן ייחלו. ובכל זאת כשלו בהנחלת הערכים הרצויים.
הדברים הללו מתקשרים עם תגובתם של ארגוני הנשים וחברות הכנסת ל”דאחקות” המוקלטות של הרמטכ”ל גנץ והצמרת הביטחונית. הרי בדיחות כאלו, כאילו הנה באה החיילת המזמרת, יכלו בקלות להעביר ביניהן גם נשים, בלשון ארסית לא פחות. התגובה האוטומטית, הפלקאטית, כאילו יש לנו רמטכ”ל סקסיסט, שוביניסט וגו’, לא מקדמת נשים. נהפוך הוא: היא עושה את הדיון לרדוד ובנאלי ואת הנשים לצדקניות, קורבניות ונטולות הומור.
כלומר, הצירוף של עניין נשי מזדמן עם אפשרות לכותרת מייצר תגובות שבינן לבין קידום ערכים והנחלת נורמות – ולא כלום.
דוגמא נוספת לפעילות נמרצת, לכאורה בעד נשים, יש בהצטרפות ארגוני נשים כ”ידיד בית משפט” לתביעתה הכספית של נפגעת ההטרדה המינית נגד עופר גלזר. התובעת יוצגה על ידי עורכי דין ובכל זאת ארגוני נשים ביקשו להצטרף לתביעה, וטענו טענות ברומו של עולם על ההצדקה שבמתן פיצוי כספי לנפגעות. האם אותה מתלוננת היתה צריכה אותם בכלל? או שהם עלו טרמפ על תביעתה על מנת לזכות בכותרות? אזכיר כי בפסק הדין, שבו נפסק למתלוננת פיצוי חסר תקדים של 250,000 שקל, התלבט בית המשפט אם המתלוננת היא מתחזה. הוא גם העיר כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים המצדיקים את הסיוע החשוב הניתן על ידי המרכזים לקורבנות תקיפה מינית.
ההתלהטות סביב משפט קצב, כמו גם התגובות המתלהמות נגד הרמטכ”ל, הופכות את העיסוק בנושא לרדוד. קצב הוא לא אויב הנשים, קצב מייצג תופעה של מעבידים, שמטילים את מרותם על העובדת להשגת יחסי מין. תחת לאסוף בנות להפגנה נגד קצב או להתגייס בעד מתלוננת נגד איש מפורסם, מוטב כי ארגוני נשים ישקיעו את כל מרצם ומשאביהם לסייע לעובדות מוחלשות, בדרך כלל חד הוריות ומעוטות הכנסה, להפסיק יחסי עבודה מנצלים, שבהם המרכיבים הרבה יותר פשוטים ונעדרי כותרות: מעביד ממונה, עובדת, ומין שהוא חלק מיחסי העבודה. סיכוייהן של עובדות לשרוד את מקום העבודה תוך הפסקת הניצול המיני קלושים. הן הן אלו שצריכות את הליווי והסיוע של מרכזי התמיכה וארגוני הנשים. הכותרות יחכו.