מאמרי באתר סלונה בעקבות דבריה של ורדה רזיאל ז’קונט לבחורה שסיפרה על מין ללא הסכמה.
אני קוראת על דבריה של ורדה רזיאל ז’קונט לאותה פונה שסיפרה לה כי גבר קיים איתה יחסי מין למרות שלא הסכימה. קראתי את כל הציטוטים, בדקתי אם דברים הוצאו מהקשרם, אולי הפסיכולוגית הביאה נקודת מבט שפשוט נשמעת פחות טוב לאוזניים רגישות. אבל לא. הפסיכולוגית לא רק שלא הראתה אמפתיה, אלא היא באמת לא חושבת שזה כזה ביג דיל שאיש כופה על עצמו על אשה.
ואז מחשבתי התגלגלה לאותם סיפורים שאני שומעת בעבודתי על הטרדה מינית בעבודה. מה ורדה היתה אומרת לו שמעה סיפור של אשה שהבוס רוצה, רק רוצה, לשכב איתה, ומאז היא מרגישה שאין לה מה לחפש במקום העבודה הזה, שהיא לא שווה.
קראו עוד:
או אותה עובדת שמנהלת קשר מיני עם הבוס בשעות העבודה, בצידי הדרכים שבהם הם עוברים בדרך ללקוחות, וכשהיא מתרוממת ואומרת לא עוד, אין לה מקום עבודה. לא כי פיטרו אותה, אלא פשוט לא מדברים איתה, לא מזמינים אותה לישיבות, פתאום היא לא נחוצה. כדי למרר חיים של עובדת לא צריך בהכרח פיטורים, גם לא יותר מדי מילים. עדיף לעשות מה שהוא רוצה, היא אומרת, ולא להגיע לקונפליקט הזה שבו אם היא לא מוכנה לשתף פעולה, הוא לא אומר לה אפילו בוקר טוב, היא אויר.
אבל לא ורדה היא זו שמטרידה אותי. ורדה היא מבחינתי הארזים. אזובי הקיר הם השופטים והשופטות, שהם אלה שצריכים לשבת על המדוכה ולהחליט אם מדובר בהטרדה מינית, אם לפסוק פיצוי כספי. וגם שם, בבית המשפט, נופלת לעיתים השלהבת.
האם עובדת שמעדיפה לשתף פעולה עם הבוס, מפלרטוטים ועד קיום יחסי מין, מאשר לא לאבד את מקום העבודה, תוכל לצלוח את בית המשפט? או אשה שלא עובדת כבר שנה וחצי כי מאז שהבוס הצמיד את שפתיו לשפתיה בחדר צדדי, היא עם בוסים גברים גמרה? האם עובדת שנפגעת עד עמקי נשמתה מהתייחסויות מיניות כלפיה מצד ממונה עד שהיא מחליטה לקום וללכת, תוכל לשכנע את בית המשפט כי מגיע לה פיצוי כספי?
מה הבעיה, תאמר לה ורדה, כולה דיבורים. ומה יאמרו השופטים?
החוק ברור, הפסיקה ברורה, כל הדוגמאות שהבאתי הן הטרדה מינית לפי החוק: אסור להציע הצעות מיניות, העובדת לא צריכה להראות סירוב לממונה על מנת שהצעותיו ייחשבו להטרדה מינית, יחסים שהם בין ממונה לעובדת, חזקה עליהם שנעשו תוך ניצול יחסי מרות. פסיקת בית הדין הארצי גם מודעת לקושי של עובדת לבטא את רצונה האמיתי בפני בעל סמכות, ומבהירה כי גם במקרה שבו העובדת היא זו שיזמה את הקשר עם מי שממונה עליה, זה לא מוריד מאחריותו.
אבל אז מגיעה עובדת לבית המשפט והשופט אומר: “לא לנו לחפש בנבכי נפשה של התובעת, בקרבה שאותה היא מבקשת מצד בעלי סמכות שבסביבתה” (השופט טוינה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע שדחה תביעה על ניצול יחסי מרות). אז יש חוק, יש פסיקה, אבל בשורה התחתונה מי שקובע הוא אותו שופט.
הטרדה מינית אינה שחור ולבן, מעטות הן כאלה. היא בדרך כלל מארג של קשר, ניואנסים, וכן, היא תוקפת בעיקר את אלה שיש להן בעיה עם סמכות, לפעמים בעיה פשוטה למדי: הן תלויות בממונה לפרנסתן.
אז כאשר קראתי את ורדה התחדדה בי התובנה למה לעיתים מוטב לסיים תביעות על הטרדה מינית בפשרה, בגישור, מחוץ לכותלי בית המשפט, ובלבד שהתובעות לא ייאלצו לתת את הסיפור האישי, הכל כך כואב שלהן, למי שאין לו עניין לשמוע את נבכי נפשן.