הטרדה מינית: מה בין דרישה כספית לסחיטה

במאמר שפורסם ב”הארץ” (25.10.06), שכותרתו “לא כולן שוות 50,000” (הכותרת של עורכי הארץ), הסברתי שדרישה לפיצוי כספי בגין הטרדה מינית, אינה בהכרח סחיטה.

החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי מי שהוטרד מינית יכול לתבוע פיצוי של 120,000 ₪ ללא הוכחת נזק וכמובן שיכול לתבוע את נזקיו. למרות זאת, מי שנפגעה מהטרדה במקום עבודה ומעזה לתבוע כסף ממי שהטריד אותה או ממקום העבודה, מיד תיחשב לסחטנית. כאילו עצם הפנייה לקבלת פיצוי אינה הולמת את המקרה, מעמידה ב”אור אמיתי” את הכוונות האפלות והופכת אותה למי שמבקשת לעשות קופה על חשבון המטריד, ואמינותה נפגעת. אני לא מכירה תחום אחר שבו פנייה לקבלת פיצוי כספי זוכה לפסילה נורמטיבית כזו.

מבחינתה של המתלוננת, תביעה כספית היא לעתים האופציה הטובה ביותר. רבות מעדיפות תביעה כזו על פני הגשת תלונה במשטרה, חקירות ועימותים, או תלונה במקום העבודה, שלא תמיד נותנת מענה. בתביעה כספית יש למתלוננת יותר שליטה על ההליך שהיא מנהלת ולעתים היא מרגישה שרק אם הנתבע ישלם מכיסו על העוול שהוא גרם לה, היא תמצא ריפוי יחסי להשפלתה. לעתים רבות מדובר בחסרון כיס אמיתי שנוצר בעקבות ההטרדה המינית, ואז לפיצוי הכספי יש הצדקה כפולה מבחינתה.

במשפט האזרחי והנזיקי מקובל שלפני שפונים לבית המשפט לקבלת סעד כספי, פונים ישירות לצד השני ומבררים את האפשרות לסיים את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. לעתים, העניין מסתיים בפשרה כספית, כשכל צד שוקל את שיקוליו, בין היתר האם כדאי לו להביא את העניין להכרעה שיפוטית, מה היקף הראיות שבידו, האם ישקיע מזמנו ומכספו על הליכים משפטיים.

אותו דבר בהטרדה מינית. לפני שפונים לבית המשפט בתביעה כספית מקובל לפנות למי שלו מיוחסת הטרדה, או למקום העבודה, ולנסות להגיע לפשרה כספית. לעתים מדובר בעובדות שנפגעו עמוקות מההטרדה, איבדו מקום עבודה כתוצאה מההטרדה המינית, גם אם היתה חד פעמית, או שנזקקו לטיפול פסיכולוגי. אז מתווסף לפיצוי ללא הוכחת נזק דרישה לפיצוי נוסף, על הפסד השתכרות ועל טיפולים נפשיים, למשל.

למרות שההליך של משא ומתן לפני משפטי מקובל ושכיח, בהטרדה מינית מייחסים, כמעט אוטומטית, כוונת סחיטה לדרישה כספית לגיטימית. וזאת למה? כי מדובר בהטרדה מינית. לשיקולים הענייניים שנתבע שוקל אם להתפשר או לתת לבית המשפט להכריע במחלוקת מתווסף, מטבע הדברים, אלמנט רגשי חזק: הפחד מחשיפה, מפגיעה בשם הטוב, החשש להרס חיי משפחה, הבושה. מי שמקבל לידיו דרישה כספית כזו יכול לטעון שלא היו דברים מעולם ואף להצטייד בראיות לחזק את טענותיו. ייתכן שאם היה מדובר בדרישה רגילה, בעילה אחרת, היה בוחר ללכת לבית המשפט. אבל כשמדובר בהטרדה מינית, מעסיקים רבים יסכימו לשלם יותר ממה שהם חושבים לשלם על מנת לסלק מיד את הדרישה הזו משולחנם.

טיבה של פשרה שכל צד מוותר קצת: הנתבע משלם יותר ממה שהוא חושב שהוא צריך לשלם, והתובע מוותר על מלוא דרישותיו הכספיות. בהטרדה מינית זה בדרך כלל לא כך. התובעות יודעות שלמונח הטרדה מינית יש תשלום נוסף. כלומר, שהן יכולות לבקש, וקרוב לוודאי שיקבלו, יותר ממה שהן היו מקבלות בבית המשפט. כי מי רוצה להיתבע בהטרדה מינית?

וצריך לזכור, לא כל ההטרדות חמורות באותה מידה ולא כולן “שוות” 50,000 ₪. האם נשיקה חד פעמית או התייחסות מילולית כמוה כפיטורים בגלל סירוב לקיים יחסי מין, או מעשים מגונים או הוראה לעובדת שתפקידה, כמזכירה, הוא גם לשכב עם הבוס? כאשר בית המשפט קובע את סכום הפיצוי, הוא לוקח בחשבון, בין היתר, את חומרת ההטרדה, תדירותה, מעמד הצדדים ואת עניין ההסכמה. רק באחרונה פסק בית הדין האזורי בירושלים 7,500 ₪ בלבד לעובדת בכירה שהוטרדה הטרדות מילוליות ופיסיות במשך תקופה ארוכה.

חשוב לנסות לתחום משא ומתן בנושא רגיש כמו הטרדה מינית למסגרת עניינית, עד כמה שהדבר ניתן. טוב ייעשה, למשל, אם ייאמר בתחילת משא ומתן כספי עם המטריד או עם מקום העבודה, כי העובדת מסכימה מראש לאיסור פרסום שמותיהם של כל הצדדים, במטרה לנקות את השולחן מהשפעות לא ענייניות. במצב כזה המילה סחיטה תהיה הרבה פחות רלוונטית. ואם הפיצוי שיוצע לעובדת במשא ומתן יהיה נמוך ממה שהיא חושבת שמגיע לה, תמיד פתוחה בפניה הדרך לפנות לבית המשפט וליתן לו את שיקול הדעת להכריע בדבר גובה הפיצוי.