התופעה של כבישת התלונה בעבירות מין, ובכלל זה מעשי הטרדה מינית במסגרת העבודה, אינה נדירה, ולעניין זה הסברים אפשריים מסוגים שונים. מתלוננות רבות על הטרדה מינית לא ממהרות להתלונן. לא תמיד הן בכלל מודעות שמה שנעשה כלפיהן הוא הטרדה מינית. לפעמים הן לא מתלוננות על הטרדה מינית בגלל הבושה, העלבון, הפחד מחשיפה והעובדה שמי שהן מתלוננות נגדו הוא בעל סמכות. לכן כבישתה של תלונה על הטרדה מינית לא תעיב באופן מיידי על גרסת התובעת ומהימנותה. היא רק תצטרך להביא הסבר מדוע כבשה את העדות.
פוסטים נוספים על ניצול יחסי מרות בעבודה:
בפסק דין על הטרדה מינית שניתן בתביעה נגד רופא שיניים שטען בין היתר להגנתו כי התנהגותה של התובעת משוחררת בענייני מין וכי גרסתה של התובעת היא גרסה מתפתחת משום שפירטה במהלך המשפט ארבעה אירועי הטרדה נוספים שלא הובאו בכתב התביעה. בית הדין דחה את הטענה להרחבת חזית וקבע כי תיאור האירועים בתצהיר העובדת קביל לפי הכלל הקובע שבמשפט אזרחי מעשים דומים עשויים להצביע על הלך נפש של האדם. בענייננו – שאלת האופי המיני של ההצעות החוזרות הנטענות – הצדיקה לדעת בית הדין את ההחלטה שלא למחוק סעיפים אלה מתצהיר העובדת.
התנהגות לא רציונלית של מתלוננת על הטרדה מינית בעיני המתבונן מהצד
בית הדין קיבל את הסברה של התובעת כי החליטה להתלונן ולתבוע בגין שני אירועים האחרונים, ברכב ובמעלית, שכן לאחריהם חשה שינוי בהתנהגות הנתבע וביחסו אליה, באופן שפגע בה, בתנאי עבודתה ובמקום העבודה בו הייתה תלויה לצורך פרנסתה.
מעבר לכך, אף אם התנהגותה של העובדת אינה נתפסת כ”רציונלית” בעיני המתבונן מהצד, הרי שכבר נפסק לעניין זה כי התנהגותה של נפגעת עבירת מין אינה נבחנת בסבירותה, וגם כאשר התנהגותה נראית לאחר מעשה בלתי רציונאלית אין בכך כדי ללמד על חוסר אמינותה.
אין מקום לזקוף לחובתה של התובעת את הימנעותה להתלונן
בהתאם להלכות המגבילות את יישום דוקטרינת העדות הכבושה ביחס לנפגעות עבירות מין, אין מקום לזקוף לחובתה של העובדת את הימנעותה מלהתלונן על ההטרדה במהלך קיום יחסי העבודה ואף לא את גרסתה המתפתחת. הגם שאחד האירועים הנוספים היה חמור מאלה שבגינם תבעה.
כבישת התלונה על הטרדה מינית אינה שוללת את מהימנותה אם יש הסבר מתקבל על הדעת. העובדת הסבירה בעדותה כי לא התלוננה ולא פירטה בכתב התביעה את ארבעת האירועים הנוספים, שכן ב”זמן אמת” יכלה להתמודד איתם והעירה לנתבע ואז הנתבע נרתע, חדל מהתנהגות זו, ויחסי העבודה המשיכו להיות תקינים כך שהיא לא הרגישה מאוימת במקום העבודה שבו היא הייתה תלויה.
המתלוננת חיכתה שנתיים עם התלונה. האם הדבר פוגע באמינותה?
בפסק הדין המנחה על ניצול יחסי מרות בעבודה, המערערת בחרה להגיש את תלונתה כשנתיים לאחר הפעם הראשונה בה קיימו הממונה והיא יחסי מין. לאור חומרת המעשים המיוחסים למנהל, קבע בית הדין הארצי כי תקופה זו סבירה בנסיבות העניין, ולא ראה בכך ביטוי לחוסר אמינות.
כותבת האתר, עו”ד מיה צחור, יותר מ-25 שנות ניסיון בדיני עבודה, הטרדות מיניות בעבודה, ייעוץ משפטי וייצוג, גישור, בירור הטרדה מינית במקומות עבודה.
לפניות
בית הדין לעבודה אימץ את הספרות המקצועית הפסיכולוגית בעניין כבישת תלונה. התופעה של כבישת התלונה בעבירות מין, ובכלל זה מעשי הטרדה מינית במסגרת העבודה, אינה נדירה, ולעניין זה הסברים אפשריים מסוגים שונים.
בושה, רתיעה, עלבון
לא פעם העובדת המוטרדת חשה בושה, עלבון וקלון או רתיעה מפני החשיפה ומפני מחירה החברתי והאישי של חשיפה כזו. חששן של קורבנות תקיפה מינית להתלונן מתעצם, מטבע הדברים, כאשר המטריד הוא איש בעל סמכות הממונה עליהן במסגרת עבודתן.
כך גם לגבי טענת הנתבעים כי גרסאותיה של התובעת אינן אחידות לכאורה. גרסאות מתפתחות בתחום עבירות המין שוב אינן נפסלות מבחינה ראייתית ומתקבלות כקבילות, וזאת משום שפעמים רבות היכולת לספק את מלוא הפרטים הרלוונטיים למעשה ההטרדה מתבצעת על ידי קורבן העבירה בשלבים.
קונפליקט בין הרצון לשמור על מקום העבודה לבין הסבל והמצוקה
המוטרד חש לכוד בין רצונו לשמור על מקום העבודה לבין הסבל של ההטרדה הגורמים לכך שונים: תחושות בושה ואשמה, חרדה, כעס ובמקרים מסוימים אף דיכאון ודיסוציאציה (התנתקות מהמציאות). בנוסף, מחקרים מראים כי שתיקתם של קורבנות הטרדה מינית היא תוצאה ישירה של פחד ותחושת השפלה והקושי של החברה להאמין להם.
התובעת שתקה מפחד שלא ישלמו את שכרה
בפסק דין בעניין עובדת סיעודית שהוטרדה התובעת סיפרה כי פחדה שמעסיקיה לא ישלמו לה שכר וזו הסיבה שהבליגה על אירועי הטרדה מינית היומיומיים, דהיינו אמירות מיניות ונגיעות מזדמנות בגופה. לדבריה אירוע התקיפה המינית היה הקש ששבר את גב הגמל.
בית הדין קיבל את ההסבר הזה לכבישת התלונה זמן כה רב, ימים מספר לאחר שעזבה את מקום העבודה.
הטרדה מינית מה אפשרויות הפעולהבית הדין דחה איפוא את טענת הנתבעים כי ההשתהות מצביעה על כך שהמציאה את סיפורי ההטרדה המינית.
מובלעת ראייתית, נפגעות עבירות המין מספרות סיפור מקוטע וסותר, גרסאות לא אחידות
בפסק הדין נקבע כי בכל הקשור לעדויותיהם של נפגעי עבירות מין ונפגעי הטרדה מינית, בתי המשפט אימצו זה מכבר גישה שהוגדרה ע”י בית המשפט העליון כ”מובלעת ראייתית”.
מובלעת ראייתית אינה “הנחה” שבית המשפט עושה לנפגעי עבירות מין, ואין מדובר בריכוך או בהנמכה של הרף הראייתי “מעבר לכל ספק סביר” כנדרש להרשעה בפלילים. הדברים נובעים מהבנה והכרה של בתי המשפט באופי המיוחד של העבירה, בין היתר, בעקבות ידע מקצועי וניסיון נצבר של שנים רבות של העוסקים והמטפלים בנפגעי עבירות מין. נפגעים אלו סובלים פעמים רבות מטראומות נפשיות מכבידות השולחות גרורותיהן גם על הודעותיהם במשטרה ועל עדויותיהם בבית המשפט.
כתוצאה מעימות זה קורה פעמים רבות שקורבנות עבירות מין מספרים את סיפורם באופן מקוטע וסותר המשרת את שני הצדדים, ויוצר בלבול אצל השומע מהצד. הקושי לעבד את החוויה הטראומתית ולהמשיג את אשר אירע, מקשה על תהליך ההיזכרות בחוויה בנקודת זמן מאוחרת.
במרוצת השנים, החל גם בית המשפט לגלות נכונות להכיר במאפייניהן המיוחדים של עדויות מפי נפגעי ונפגעות עבירות מין, ולא לזקוף לחובתם באופן אוטומטי סתירות או היעדר קוהרנטיות שנתגלו בעדויות, שכחה או הדחקה של טראומות מן הסוג הזה הן דבר שכיח בקרב מתלוננות בעבירות מין.
גרסאות מתפתחות בתחום עבירות המין שוב אינן נפסלות מבחינה ראייתית ומתקבלות כקבילות, וזאת משום שפעמים רבות היכולת לספק את מלוא הפרטים הרלוונטיים למעשה ההטרדה מתבצעת על ידי קורבן העבירה בשלבים.
גרסה מתפתחת אופיינית לנפגעי הטרדה מינית. בית הדין המשיך וציטט ממחקרים שנעשו בקרב עובדים שנחשפו להטרדות מיניות במקום העבודה ושמהם עולה כי רק לאחר שהבינו (בין באמצעות טיפול ובין בעצמם) כי הם אינם אשמים בעובדה שהוטרדו, הם הרגישו חופשיים יותר לתאר מה עבר עליהם. תופעה זו מוכרת בעולם המשפט כ”גרסה מתפתחת” והיא אופיינית באופן מובהק לנפגעי עבירות מין ולנפגעי הטרדה מינית.
כמו כן אימץ בית הדין את דבריה של ד”ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית ומנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית במרכז הרפואי ע”ש סוראסקי בתל אביב, כי יש להימנע מלהחיל על נפגעי עבירות מין הנחות יסוד של נשים וגברים בעלי רצון חופשי, שיכולים לפעול כרצונם ולהשפיע על גורלם.
היחשפות ממושכת להטרדה מינית, בניגוד לאירוע חד פעמי, גורם לשעבוד של המוטרד על ידי המטריד. לקורבנות העבירה יש תחושה שאין “דרך מילוט”. השעבוד נעשה מכוח המרות שיש למטריד על המוטרד ומיכולתו להעניק לו טובות הנאה וזכויות יתר המוכיחות לו את כוחו הרב.