פוסט אישי, מאי 2014
אחרי שעברתי את הגל השלישי, כשמאחוריי ההתנפצויות ומלפניי הים ה”שקט”, זרוע בעשרות נשים המפלסות דרכן בשחיית חזה, מקצתן בחתירה, נולד הרעיון למאמר הזה. או ליתר דיוק: התיידדתי עם המילה “העצמה”.
שנים אני מתעסקת עם זכויות נשים בעבודה, בוחשת מקרוב בחוקים שנועדו לחזק נשים ולהעצימן. אין כמעט הצעה או יוזמה של העוסקים במלאכת זכויות הנשים שאינה מוכתרת במילה “העצמה”.
לעיתים מקננת בי ההתלבטות האם באמת מדובר בהגדלת כוחן של נשים או בהנצחה של הקורבנות; למשל האם החוק למניעת הטרדה מינית אכן מעודד אותנו הנשים לקחת אחריות על בחירותיהן, או מעביר את הכתובת למין האחר.
קשה לי שלא לחוש אי נוחות למשמע הביטוי העצמת נשים”, כאילו מדובר בנשים שהן כביכול חזקות הנותנות כוח לאלה שאין להן, לחלשות. הציניות לא תמיד מוצדקת, לעיתים הכוונות טובות ומתן הכוח הכרחי. אבל עדיין, משהו ב”העצמה” הזאת מקבע בתחושתי סדרי עולם נושנים, לצד הנחיתות ישנה גם עליונות, ולא תמיד הצד ה”נחות” הוא המרוויח.
למפעל השנתי המקסים הזה קוראים טריאתלון נשים ע”ש תמר דבוסקין בהרצליה: שחיה בים התיכון, רכיבה על אופניים ואחר כך ריצה.
אז עברתי את הגל השלישי בים והבנתי בעכירות מימי הים התיכון שיש מקום אחד שבו העצמת נשים היא הדבר הצלול והנקי ביותר, שבו הציניות ממני והלאה, שאין רווחים משניים ל”מעצימות”, שכולן יוצאות חזקות ומורווחות, שאלמלא אותה העצמה לא הייתי שוחה פה בים ומרחפת במחשבותיי, אלא שואלת את עצמי מה לי ולתחרות טריאתלון.
כבר שבע שנים אני פותחת את הקיץ בתחרות הזו המתקיימת מזה 20 שנה, והמיועדת לנשים בלבד. בשנת 2007 היו כ-700 נשים, בשנה שעברה מספרן הוכפל. במשך שנתיים שמי חתם את רשימת המשתתפות, הייתי מקום אחרון. אבל לא מקום אחרון בהרגשה. הסלוגן של התחרות “כל אחת מנצחת” הוטמע בי, כנראה כי ככה זה כאשר ה”העצמה” באה ממקום נכון ואמיתי. או כמו שאומרת הרוח החיה מאחורי המפעל הזה, סוזי דבוסקין: אַת המקום הראשון מבין אלה שנשארו בבית.
בשנים האחרונות החלטתי להתאמן והשתפרתי, יש אחרונות אחרות. והן באות, אפשר לומר בהמוניהן: צעירות ומבוגרות, נשים כבדות משקל, מאוד כבדות, בעשורים החמישי והששי לחייהן, כאלה שמעולם לא שחו בים, שהספורט אינו חלק מעולמן, בטח שלא ריצה ושחיה בים, ילדות ונערות שבאות אחרי אימן, אמהות שמביאות חברות אחרות, נכות העושות את התחרות בסיוע ספורטאיות. לכולן יש מקום, כמעט כמו בסוכה של שלומית.
לכבודן של הנשים חוברו כמה וכמה מקצי טריאתלון. ישנו את מקצה הספרינט הרגיל, 750 מטר שחיה, 20 ק”מ אופניים וחמישה ק”מ ריצה, וישנו גם מקצה עממי, קצר יותר, ואם רוצים אפשר לבוא בשלשות, כך שכל אחת תעשה מה שהיא טובה בו יותר או פחות חוששת לעשותו. הכניסה לנון-טריאתלטיות מותרת ואף רצויה, כדי שאף אחד לא תרגיש שהיא באה למקום שהוא גדול עליה. הרי המילה טריאתלון נקשרת עם עשיה ספורטיבית יומיומית ומאומצת, גופים מחוטבים ותחרותיות, גבריות. לא כאן.
אז מה לתחרות ספורטיבית שנתית ולהעצמת נשים?
העיסוק הלא קל הזה בספורט על שלושת ענפיו, כולל שחיה בים לא ידוע, דורש כוח, בעיקר בראש.
ההתנסות בחוויה הזאת יוצרת חוויה מכוננת שגם לנו יש כוח לעשות זאת, בקצב זה או אחר, אבל עושות. נשים רבות הגיעו לאירוע ומאז עוסקות בהתמדה בספורט, מתאמנות בבקרים, יוצאות לאתגרים חדשים, וכן, מרגישות חזקות יותר ובריאות יותר. בפירוש הרימו את תקרת הזכוכית.
כשאני נכנסת לים סוער או נקרעת מיוזעת בחמישה קילומטר האחרונים, ושואלת למה אני בכלל צריכה את זה ולמה לא לשבת בבית קפה כמו הקהל בקניון ארנה שיושב ומסתכל ברצות, אני מגייסת כוח. אלמלא הפרויקט הנשי הזה, ענף הטריאתלון היה נשאר לגברים בלבד ולספורטאיות מלידה. בזכותו נשים חזקות יותר, מועצמות.
נכתב ב-2014, כשהאנדרופינים עוד בשטח.