הטרדה מינית: למה תביעה כספית ולא משטרה

מאמר זה כתבתי בדצמבר 2013, בעקבות סגירת תיק החקירה נגד העיתונאי עמנואל רוזן
קול דממה דקה זה אנדרסטייטמנט לאוושת סיומה של פרשת עמנואל רוזן. ונניח לא היו הולכים למשטרה אלא מגישים תביעה כספית. מה ההבדל?
היוזמה לפתיחת ההליך – של נפגעת ההטרדה המינית קודם כל אם מגישים תביעה צריכה להיות תובעת. אם אדם ביצע בי מעשים שלא ייעשו, בניגוד לחוק, אני זו שצריכה להחליט אם אני הולכת לנקוט בהליכים נגדו. זו החלטה שרק הנפגעת יכולה לקבל. במקרה הזה קראתי שהנפגעות לאו דווקא רצו בכל ההליך, אבל הן נקראו למשטרה במסגרת החקירה וההד הציבורי שיצרה הפרשה.

כלומר, לא הן יזמו את המהלך. בתביעה כספית בבית הדין לעבודה זה לא כך. חשוב לי להדגיש את זה כי לעיתים נשים באות אליי לייעוץ עם סיפורים נוראיים של הטרדה מינית, הן מתחילות להיות מודעות לכך שמה שנעשה לא תקין, לא חוקי, יש קייס ועוד איך, אבל הבחירה שלהן היא לא לעשות דבר.
אני יכולה לדבר עד מחר על תביעה, הליכים, אבל הגברת שיושבת מולי רוצה רק דבר אחד בייעוץ, לדעת למשל שזו היתה הטרדה מינית והאשם אינו בהתנהגותה. זו בחירה שיש לכבד.
התביעה – לפיצוי כספי יש הרגשה כאילו מבין שתי החלופות, תביעה כספית או משטרה, אם הולכים למשטרה האיש יישב מאחורי סורג ובריח, יקבל את העונש שלו.
ובפיצוי כספי?
זה רק כסף, וכסף כידוע קשור עם רצון להתעשר, “סחיטה”. כמו בפרשת רוזן, כמו במקרים לא מעטים אחרים, תלונה במשטרה זה לא אומר כלא. יש חקירה, יש לפעמים עימות, החלטת פרקליטות, עסקאות טיעון. כל ההליכים האלה מתנהלים על ידי רשויות אחרות, לא על ידי המתלוננת. היא באה ומוסרת את גרסתה ועכשיו צריכה לקוות שזה יסתיים בכתב אישום.

גם כאן צריך להגדיר מטרה. אם הנפגעת רוצה שהפוגע יעבור את מדורי הגיהנום האלו, ולא משנה מה תהיה התוצאה, העיקר שיישב מול שוטר, אז אולי תלונה במשטרה היא אופציה. אבל אם המטרה סורג ובריח, הסיכוי למפח נפש רב.

אז מה יש בתביעה כספית שאין בתלונה במשטרה?

יש מתלוננת, יש הליך, מי שפותחת אותו היא המתלוננת, היא מחליטה אם להגיש תביעה. לא פרקליט ולא משטרה, המתלוננת. זה כוח עצום. זה אנטי תזה לחוויה שעברה עם אותו מטריד, שאיתו הרגישה בעמדת חולשה. לאחר שמוגשת תביעה, יש כתב הגנה ומתחילים בתהליך. אגב, לפעמים המחלוקת נסגרת במכתבים טרום תביעה בלי ההגשה לבית הדין, זו אופציה מאוד מקובלת.

קיראו כאן:

ייעוץ משפטי בתיקי הטרדה מינית בעבודה

ובבית הדין לעבודה? בית הדין מזמן את הצדדים, רואה אם יש סיכוי לפשרה, לעיתים שולח להליך של גישור. לגישור יש יתרונות רבים, אפשר לנהל דיאלוג בגובה העיניים, להתדיין, להתווכח, להעלות דברים אישיים. ואפשר גם לוותר על ההליך הזה ולהמשיך הלאה, לדיון, תצהירים, עדים, הוכחות, חקירה נגדית.

זה לא הליך פשוט אבל למתלוננת יש בחירה, והיא נגזרת ממצבה האישי, רצונותיה, וגם מהקייס שלה, הראיות, הסיכויים.

יש כאלה שמבחינתן ללכת עד הסוף, הן רוצות פסק דין, ששופט יכתוב שהיתה הטרדה מינית. ויש אלו שזה לא מתאים להן, לא מוכנות לחקירה נגדית, גם אם פעם התבטאו אחרת, ויסכימו לסגור את התיק בפשרה כלשהי. הדגש הוא שיש תחנות ביניים בדרך, שיש מרווח תמרון, החלטה, פחות או יותר שליטה על ההליך, לא שליטה של ממש, אבל י ו ת ר מההליך הפלילי. יש גם מקרי קצה, לפעמים הצד השני אינו פרטנר לפשרה, והוא זה שמעדיף שיהיה פסק דין.
קראתי פסקי דין שדחו תביעות על הטרדה מינית. ישנן פסיקות שקיבלו את טענות ההטרדה המינית, קבעו שהאיש הטריד. לפעמים הפיצוי אינו עונה על הציפיות, ובכלל מי אמר שפיצוי יכול לרפא כאב של הטרדה מינית.

ועדיין, החלופה של תביעה בבית הדין, על מגרעותיה, נותנת הרבה יותר שליטה למתלוננת, בראש ובראשונה על אופי ההליך וניהולו. במשטרה זה יותר מבליינד דייט, זה למסור את השליטה לצג גימל. החוויה של השליטה על התהליך, בעיקר פתיחתו, היא לכשעצמה יכולה להיות חוויה מתקנת למתלוננות.