במאמר ב”הארץ” (5.5.13) אני מחדדת את התובנות מפרשת עמנואל רוזן: מקום העבודה לא מתאים לבירור תלונות על הטרדה מינית
ועדת הכנסת לענייני נשים מתכנסת בנושא הטרדות מיניות בכלי התקשורת בעקבות חשיפת פרשת עמנואל רוזן. תא העיתונאיות שהחל בחשיפה קדחתנית של מעללי העיתונאי הבכיר, מבקש להקנות למקרה הזה נופך של נושא ציבורי שראוי שיידון בועדת הכנסת, כמו קו פרשת מים. מה שהחוק למניעת הטרדה מינית לא עשה, כאשר חוקקו אותו לפני 15 שנה, מה שלא הצליח אפילו לעשות המשפט של נשיא המדינה, יחולל סיפור חשיפתה של ההטרדה המינית (לכאורה) מצד העיתונאי. ספק רב בעיניי אם מתלוננות בפוטנציה יכולות לשאוב השראה מהקמפיין הזה. איני רואה ברכה בעמלן של העיתונאיות אם מעתה תלונות יוגשו בפתיחת דף אנונימי בפייסבוק.
מאמרים נוספים בנושא הטרדה מינית בעבודה , פסקי דין ופרשנות>>
מה שכן, הפרשה הזו חידדה את הקשיים של החוק למניעת הטרדה מינית והמורכבות שלו, בעיקר בכל הקשור לחובות המעביד. 15 שנה תלוי החוק למניעת הטרדה מינית בכל מקומות העבודה, כל עובדת וכל מנהל אמורים לדעת מהי הטרדה מינית ומהי הכתובת לתלונה. ובכל זאת אם התגובה הציבורית הראשונה לפרשת העיתונאי הבכיר שנחשד בהטרדה מינית, היא למה לא פנו למשטרה, סימן שהחוק ומטרותיו עדיין לא הופנמו.
אז קודם כל חשוב להגיד: כל סוגי ההטרדה המינית, חמישה במספר, פיזיים ומילוליים, הם גם עבירה פלילית וגם עוולה אזרחית. סחיטה באיומים ומעשים מגונים הם עבירה פלילית גם מכוח חוק העונשין. החוק למניעת הטרדה מינית הוסיף בעצם עוד שלוש הגדרות, שבאו לקבוע נורמות התנהגות במקומות עבודה. הראשונה, הצעות מיניות חוזרות. העובדת צריכה לסרב, על מנת שההצעה השניה תיחשב להטרדה מינית, אבל לא כשהמציע הוא הבוס. כך ששתי הצעות מצד ממונה יכולות להיחשב להטרדה מינית, גם אם העובדת שתקה, מיצמצה, גיחכה במבוכה, לא סירבה בתקיפות. במקרה שהעובדת הסכימה, החזקה היא שמדובר בהטרדה מינית תוך ניצול יחסי מרות. ממונה לא חייב להיות בוס ישיר, זה יכול להיות גם עובד בכיר במקום העבודה שיש לו השפעה על תנאי העבודה של העובדת. החוק נותן הגנה למי שנמצא בעמדה חלשה יותר במערכת יחסים של כפיפות או תלות.
השניה, “התייחסויות חוזרות המופנות לאדם המתמקדות במיניותו”. לא הצעות מיניות, אלא התייחסות מילולית מינית. למשל, את מאחרת לעבודה, בטח היה לך לילה סוער, או משלוח סרט פורנגורפי במייל. כשמדובר בממונה, צריך לפחות שתי התייחסויות, ולא נדרש שהעובדת תודיע לממונה שלא נוח לה עם התבטאויותיו. אם זה עמית לעבודה, צריך להגיד לו מפורשות שזה לא מתאים.
והשלישית, “התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו לרבות נטייתו המינית”. כאן אין צורך בכוונה מינית ודי בהתייחסות אחת. דוגמא מהפסיקה: ממונה אמר לעובדת בהקשר של עבודה, “תקשיבי טוב, גם אני יאנוס אותך ואמרוט את שערותייך את לא תדברי עם אף אחד”. בית הדין קבע כי ההתבטאות באה על רקע רצון הממונה להבהיר לעובדת את מיקומה בסביבה ההיררכית של העבודה. השימוש במילה אונס הינו שימוש באלימות מילולית, אך אין לקרוא לתוך ההתבטאות איום או כוונה כלשהי לאנוס את התובעת או למרוט את שערותיה.
לו יכולתי לעשות הצבעה בקרב העובדות הבאות לייעוץ על הטרדה מינית בעבודה נגד הבוס שלהן, קרוב לוודאי שרובן היו מצביעות בעד העונש שנדמה שמוטל בימים אלה על העיתונאי הבכיר: הוא לא עובד במקום העבודה, לא יהיה לו קל להשיג עבודה חדשה ואולי איש לא ירצה להעסיקו, כולם יודעים מה עשה, ולא פחות חשוב – נדמה לה שהסובבים אותה והציבור מבינים שתלונתה אינה תלונת שווא או ניצול ציני של החוק, אלא הטרדה מינית אמיתית. וכל זה בלי שמוגשת תלונה במקום העבודה, בלי לשמוע את גרסתו, ללא צורך בפניה למשטרה, כשחברותיה לעבודה בעדה. והמתלוננת? היא ממשיכה לעבוד במקום העבודה בגו זקוף וראש מורם, הצדק נעשה.
אבל שום דבר במקרה הזה אינו דומה להטרדות המיניות ה”רגילות”, האפורות, שבהן אין טאלנט, שקשה לעניין עיתונאי לכתוב עליהן, ושהן בדרך כלל הרבה יותר מורכבות מכותרת בעיתון. ההבדל הבולט הוא, לפחות לפי תחקיר “הארץ” (26.1.13), שלא מדובר פה בעובדת הנתונה כרגע להטרדות מיניות ושעל כף המאזניים מונח מקום עבודתה. העדויות שהובאו בתחקיר מקורן באירועים מלפני שנים, אפילו שנים ארוכות, ולא ברור אם ההטרדות המיוחסות נמשכות גם היום. ההימנעות מהגשת תלונה במקרה רוזן נובעת מאי רצונן של הנשים לעמוד בעין הסערה ולא בשל חשש אמיתי ומיידי למקום העבודה.
כאשר עובדת באה לממונה לתת לו נשיקה למזל טוב ליום ההולדת, ובהזדמנות זו הוא מדביק לשפתיה נשיקה עם לשונו, הנדמית לה כנצח, הדבר הראשון שעולה לה בראש היא איך היא תקום מחר בבוקר ליום עבודה חדש. הרי תחתיו היא כבר לא יכולה לעבוד, אבל יש לה בית וילדים לפרנס. מה היא תעשה? תלך למשטרה? תפתח דף בפייסבוק? תפנה למעביד? או אולי תנהל תחקיר מי עוד סבלה מהטרדות? אז הכול לכאורה פלילי, אבל לא כל מקרה מתאים לתלונה במשטרה, לא מבחינת החומרה שלו והמורכבות (כמו יחסי מין בהסכמה עם בוס). מה המשטרה תעשה עם עובדת שתבוא להתלונן שהבוס הצביע בקול על פטמותיה הזקורות שעה שביקשה לכבות את המזגן?
לכן החוק העמיד לנפגעת ההטרדה המינית עוד שתי אפשרויות: להתלונן במקום העבודה ולהגיש תביעה כספית. אם צמחה תועלת בחשיפה של מקרה רוזן, היא העיסוק התקשורתי בחובתו של מעביד לבדוק שמועות על הטרדה מינית גם אם לא מוגשת תלונה. עכשיו נדמה שכל מקום עבודה יודע על החובה הזאת, אחרת יהיה חשוף לתביעות.
האם בירור במקום העבודה יכול להביא להפסקת ההטרדה ולסביבת עבודה בטוחה?
כאן בדיוק טמונה הבעיה, וזו הסוגיה שבה צריך לדון בוועדה למעמד האשה. הליך הבירור שונה ממעביד למעביד. החוק דורש לקיים בירור, כלומר לשמוע את המתלוננת, לשמוע את הנילון (מי שנגדו הוגשה תלונה), לשמור על פרטיות ועל דיסקרטיות ולגבש ממצאים ומסקנות. כלומר, כל מעביד, ממכולת, עסק משפחתי, חנות בגדים, בית אבות, משרד עורכי דין ועד לערוץ שתיים, צריך להיות רשות חוקרת למעשה, בעוד שאין לו את הכלים והמיומנות לזה. לעובדות מוטרדות השוקלות את אופציית התלונה אצל המעביד בדרך כלל אין אמון בהליך, שכן מבחינתן מקום העבודה יטה אוזן לממונה שהוא בכיר יותר ונחוץ לארגון. נכון שבחוק אסורה התנכלות, אבל עובדות לא מעטות מוצאות את עצמן מחוץ למקום העבודה אחרי הליך של תלונה. פשוט כי כבר לא טוב להן. סדרי הדיון בהליך הבירור שונים ממעביד למעביד וגם אמות המידה להחלטה. הרי מקום עבודה, עם כל הכבוד, אינו משטרה ואינו בית משפט.
כעורכת דין העוסקת בנושא לא היה לי נוח השבוע עם האאוטינג של הטענות ועם חריצת הדין הפומבית. הרשתות החברתיות אינן מקום לבירור. לא הייתי רוצה ששמו של אדם ופרנסתו ייחרצו בהינף של מקלדת על ידי מי שסבורה כי הוטרדה. אלו האשמות חמורות שיכולות לגזור את חייו של אדם, ויש לבררן בסודיות ותוך מזעור הפגיעה בכבוד ובפרטיות של כל הצדדים המעורבים. כלל לא בטוח שהוצאת כל המטרידים, תהא חומרת מעשיהם אשר תהא, ממעגל העבודה היא פתרון ראוי וצודק בכל מקרה. אבל אם כבר הדבר נעשה, זו ההזדמנות לקדם את החוק שלב קדימה. להשאיר בידי מעבידים את החובה לשמור על סביבת עבודה נקיה, לשמור על מתלוננות לבל ייפגעו אם הן מגישות תלונה, אבל להעביר את מלאכת הבירור לרשות חיצונית מכוח חוק, לא משטרה, למשל הקמת רשות במשרד ממשלתי. כך נוכל להבטיח שלמקום עבודה יש באמת את הכלים לספק סביבת עבודה מוגנת.