דה מארקר | הטרדות מיניות בהייטק

ציטוטים מראיון איתי במגזין דה מרקר על הטרדות מיניות בהייטק.

בהיי־טק המצב מורכב מאוד: כשאנחנו רואים פועלת ניקיון שמישהו לוקח אותה הצדה ומבצע בה מעשה מגונה, זה ברור לעיניים", אומרת עו"ד מיה צחור, המתמחה בתביעות הטרדה מינית בעבודה. "בהיי־טק, לעומת זאת, רואים נשים משכילות, וגם שופט מצפה שהן יגידו 'לא' ויעמדו על זכויותיהן".
לדבריה, "אלה נשים שלא מתלהבות להיכנס לעמדת הקורבן והמתלוננת. למעשה, מי שמתלוננת עושה זאת אחרי שבראש שלה היא כבר ויתרה על מקום העבודה. לכן, אי־אפשר לדעת כמה הטרדות מתרחשות. זה תלוי בכמה בוער למוטרדת להתלונן ועד כמה היא מוכנה לוותר על מקום העבודה כדי לא לעבוד עם המטריד".
"הרבה מההטרדות שאני רואה בהיי־טק הן הערות שקשורות להיותה של המוטרדת אשה, שהכוונה המוסתרת שלהן היא שתקטין ראש", אומרת עו"ד מיה צחור, המתמחה בתביעות הטרדה מינית בעבודה, שניהלה קליניקה בנושא באוניברסיטה העברית. "זה נקרא הטרדה מדירה, שנועדה להבהיר למוטרדת את מעמדה ההיררכי ולהוריד אותה, כמו כיפוף ידיים. ההגדרה של הטרדה מינית אינה רק הצעה מינית או רצון להתקרב פיזית, אלא גם סקסיזם והתנהגות משפילה".
בעוד שהטרדה מקבעת מתרחשת לרוב במקומות עבודה המעסיקים נשים במקצועות המוגדרים באופן מסורתי כ'נשיים', וכוללת בעיקר מגע פיזי ודרישה להענקת שירותים מיניים, 'הטרדה מדירה' מתרחשת במקומות עבודה שבהם נשים משתלבות בתפקידים הנתפסים 'גבריים', ביניהם פיתוח מדעי וטכנולוגי, וכוללת התייחסות למיניותן של נשים דרך הערות והתנהגויות סקסיסטיות משפילות, המכוונות אל הנשים עצמן או אל ציבור הנשים בכלל.
״מניסיוני, ההליך של תלונה במקום העבודה לא מוכיח את עצמו בהפסקת ההטרדות המיניות או ביצירת סביבת עבודה יותר טובה", אומרת צחור. "המעסיק עושה במקרה הטוב בירור לפי הספר, כדי למנוע סיכון של תביעה נגדו. ואז מה? צריך להמשיך לעבוד עם המטריד, שהתלונה בוודאי שלא מביאה ליחסים טובים אתו. מעטות התלונות שמסתיימות בפיטורים או מהרחקה מהעובדת המתלוננת, הרי לא כל הטרדה מינית מצדיקה צעד קיצוני כל כך. לפני שמתלוננים במקום העבודה צריך לוודא שהמשחק לא מכור מראש — לפעמים המטרידים הם אנשים שנורא נחוצים לחברה, למשל המהנדס הכי טוב שלה. אז לא יפטרו אותו, וברור שמסקנות הדו״ח יבואו להגן עליו.
האם תלונות על הטרדה מינית יכולות לסייע במניעת הטרדות מיניות?
"ההליך במקום העבודה הוא לא תהליך של צדק וגם לא מביא עמו בשורה של מקום עבודה שיותר נעים לעבוד בו. אין רשות חיצונית שבודקת את המעסיק, והמעסיק צריך לבדוק בעצמו את ההטרדה. אם בסוף ייכתב שלא היתה הטרדה, יכולים לומר שהמתלוננת לא אמינה. פתאום דלת המנכ״ל תהיה סגורה בפניה. לפעמים החוויה של העובדת קשה, אבל אובייקטיבית זו לא נחשבת הטרדה מינית חמורה מבחינת מדרג החומרה, ואז לא 'משתלם' להגיש תלונה. מה ייצא מזה?"
לדברי צחור, ״קשה מאוד להוכיח משהו כשהוא סאבטקסט או אמירה מדירה בין השורות, כי זה לא נראה למנהלים ביג דיל. זה נראה כמו משהו קטנוני להתלונן עליו. ייצגתי מתלוננת שהבוס דיבר על המיניות שלה בזלזול כאילו היא לא שווה מספיק. בצחוק כמובן. זה פגע בה במקומות הכי רגישים אבל בית הדין לא האמין לה, היא נראתה לו חזקה מכדי להיפגע. נכון שהחוק לצדה, אבל בסופו של דבר כאשר מעבירים סיפור של הטרדה מינית להכרעה, יש הרבה משמעות לאמפתיה של השופט, בפרט כלפי נשים שאותן הוא מזהה כ'חזקות'. גם בבית דין, העובדות נראות חזקות אז לא תהיה כלפיהן אמפתיה".