החוק למניעת הטרדה מינית נותן לנפגע/ת הטרדה מינית אפשרות לנקוט בהליכים משפטיים שונים לפי בחירתו/ה: נקיטת הליך פלילי; תלונה במקום העבודה; הגשת תביעה אזרחית נגד המעסיק, נגד המטריד, או שניהם.
עובד/ת שהוטרד מינית יכול לתבוע את מקום העבודה, המעסיק בשני המקרים הבאים:
- אם המעסיק הפר את חובותיו לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע את ההטרדה המינית או ההתנכלות, או אם לא נקט את הצעדים המתחייבים בחוק למניעת הטרדה מינית ובתקנות: למשל, לא קיים בירור, לא הפריד בין הצדדים במהלך הבירור, נהג במשוא פנים.
- חוץ מתביעה נגד המעסיק בגין הפרת חובותיו, אפשר לתבוע את המעסיק בגין אחריותו לעוולה שביצע מטריד שהוא עובד או ממונה מטעמו, אם המעסיק הפר את חובותיו כמעסיק. מה שצריך להוכיח זה שהתרחשה הטרדה מינית.
בתביעה שבה ייצגתי את העובד המוטרד
היגשתי תביעה בשם עובד שתבע את מקום העבודה בגין הפרת חובותיו כמעסיק מכוח החוק למניעת הטרדה מינית. העובד בחר שלא להגיש תביעה נגד העובדת. בית הדין האזורי (5.2.17) בהחלטה מקוממת: אם תובעים אם מקום העבודה, חייבים לתבוע גם את המטריד החלטת בית הדין לצרף את "המטרידה" כנתבעת בנוסף למקום העבודה
היגשתי בקשת ערעור על החלטת בית הדין האזורי וגם בקשה בהסכמה (של מקום העבודה הנתבע) לעיכוב ביצוע של ההחלטה למסור את כתב התביעה לעובדת עד למתן החלטה של בית הדין הארצי. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הבקשה המוסכמת לעיכוב ביצוע. התיק נסגר בפשרה כספית לפני ההמצאה לנילונה. על שמות הצדדים ותוכן הפשרה חל צו איסור פרסום.
בכמה מילים אומר שהעובדת המטרידה נגעה באופן בוטה ומשפיל בעובד לעיני חברותיה תוך שהיא מלגלגת עליו. מקום העבודה היה אדיש למצוקת העובד ולא בדק את תלונתו. גם לא דאג להרחקת העובדת ולא הבטיח שהדיבר לא יחזור על עצמו. לעובד לא היה שום עניין לתבוע את העובדת אלא את מקום העבודה, שבשל מחדליו כטענתו, התפטר העובד ממקום העבודה.
הכלל הוא כי התובע בוחר בנתבע
למה מוטעית הקביעה כי יש לתבוע גם את המטריד בנוסף למקום העבודה? בית הדין יכול לצרף אדם כבעל דין בתביעה, גם אם התביעה לא הוגשה נגדו, וקנה המידה לשיקול דעתו של בית המשפט הוא אם נוכחותו של האדם כבעל-דין במשפט דרושה כדי לאפשר לבית-המשפט לפסוק בשאלות העולות מן התובענה. הכלל הוא כי התובע בוחר בנתבע, ואין לכפות עליו לתבוע אדם שממנו אינו חפץ לדרוש סעד. האוטונומיה של התובע לבחור את נתבעיו היא בבסיס השיטה המשפטית. התובע הוא שיוזם את התביעה וקובע את עיתוי הגשתה, את העילות שבגינן יתבע, את הסעדים שיבקש ואת זהותם של הצדדים לתביעה.
מקום העבודה ביקש לצרף את העובדת המטרידה לתביעה, לא היא ביקשה זאת
במקרה שעמד לדיון לא הנילונה ביקשה להצטרך לתביעה, אלא מקום העבודה ביקש לצרפה. התביעה הוגשה כנגד מקום העבודה בגין הפרת חובותיו לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע התרחשות של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה, וכן הפרת חובותיו בקשר להטרדה מינית או התנכלות.
החוק נתן כמה אפשרויות למתלוננות כדי להעצימן ולאפשר להן לבחור ההליך הנוח והמתאים
המדיניות המשפטית היא לאפשר לנפגעי הטרדה מינית קשת של אפשרויות משפטיות, כדי לעודדם לעמוד על זכויותיהם. האוטונומיה של התובע לבחור את נתבעיו באה לידי ביטוי מפורט וספציפי בחוק למניעת הטרדה מינית המדגיש המאפשר לנפגע/ת הטרדה מינית לנקוט בהליכים משפטיים שונים לפי בחירתו/ה:
- נקיטת הליך פלילי.
- תלונה במקום העבודה.
- הגשת תביעה אזרחית נגד המעסיק, נגד המטריד, או שניהם.
בספרה "זה מטריד אותי, לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית" מסבירה הד"ר אורית קמיר כי פתיחת שלושת המסלולים המשפטיים נועדה להקל על קורבנות הטרדה מינית להתלונן:
"המטרה היא לאפשר לכל אחת מהן להחליט אם ברצונה לפתוח בהליך פלילי, בהליך נזיקין אזרחי או בהליך משמעתי במקום העבודה..המטרה היתה להציע כיוונים משפטיים רבים ככל האפשר, כדי שכל מי שנפגעה מהטרדה מינית תמצא את האפיק שאינו מאיים עליה, אינו מרתיע אותה, ועונה על צרכיה".
לפי ד"ר אורית קמיר, מטרת החוק היתה לפתוח לפני נשים את כל האפשרויות שהחוק מסוגל להעמיד לפניהן, ולאפשר לכל אחת לבחור – על פי נסיבותיה, ניסיונה, תפיסתה ומיטב הבנתה – באיזה מסלול לצעוד ואיזה סוג הליך ליזום. החוק נועד למנוע לחץ מכל סוג שהוא על נפגעת ההטרדה המינית ולאפשר לה חופש פעולה מירבי.
מה מיוחד בתביעות של תובעים גברים על הטרדה מינית?
דברים אלה יפים קל וחומר על נפגעי הטרדה מינית, גברים, המתקשים להתלונן על פגיעות מיניות בכלל והטרדות מיניות בפרט, וסביר להניח שאחוז הנפגעים המתלוננים בקרבם נמוך עוד יותר מאשר בקרב נשים (מאמר קמיר הנ"ל).
אם מקום העבודה חפץ שה"מטריד" יציג את עמדתו בדיון, פתוחה בפניו הדרך להעידו או לבקש מבית הדין הנכבד לזמנו לעדות. אין צורך לצרפו כנתבע בתיק כשהתובע/ת אינו מעוניין בכך.